[1] פי', דאף שלכאורה יש לו לצאת ידי חובה בזה ששילם אותו כמות פירות כפי שאכל, מ"מ פשיטא שמשלם ד' דלא גרע מגזלן ותנן "כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה" - ובשעת הגזילה היה שוה ד'.

[2] דמחמירים עליו לקנות פירות ולשלמם, וכיון שעתה שוה ד' צריך להוציא ד' בהשבתו.

[3] דלא איכפת לן שאין הדבר שוה עתה כלום, דכיון שהתשלומים לפי מדה, כמה פירות שאכל אותם ישיב.

[4] פי', וכיון שחמץ בפסח אינו שוה כלום אין משלם דמים. והטעם שבמזיד לכו"ע נידון לפי דמים, משום שדוקא בשוגג שהתשלום בא לכפרה לכך שייך לדון בו לפי מדה, אבל במזיד התשלום אינו לכפרה אלא לשלם את גזלו שגזל, ואם גזל דבר שאינו שוה כלום יש לפוטרו.

[5] וחשיב שאכל דבר ששוה ממון וצריך לשלם דמיו כמו כל גזלן, ועוד חומש כדין אוכל תרומה בשוגג.

[6] פי', דכיון שהיה במזיד וחייב מיתה, יש לנו לפוטרו מממון. דהנה נחלקו רבנן ור' נחוניא בן הקנה האם דין "קם ליה בדרבה מיניה" הוא דוקא במיתה בידי אדם או אפי' בכרת או במיתה בידי שמים, ור' נחוניא ס"ל שאפי' בכרת ובמיתה בידי שמים נמי, ולכן כאן שעשה במזיד וחייב מיתה בידי שמים - פטור מתשלומין. [וע' בתוס' לעיל (דף כט. ד"ה מאן), שביארו דאף שחייבי מיתות - אפי' בשוגג פטורים מתשלומין, ואילו כאן במשנה מחייבים בשוגג. מ"מ שאני שוגג של תרומה שהתשלום הוא לכפרה לכן משלם, דרק לגבי עונש אמרינן את הכלל "קם ליה בדרבה מיניה" אבל לא להפסידו כפרה].

[7] פי', הוא דורש מהפסוק (ויקרא כב:יד) "ונתן לכהן את הקודש" - שחייב לשם רק כשאכל דבר שראוי להיות תרומה, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח שאם היה רוצה לשלם חמץ בפסח - כמו מה שאכל - לא היה חל על זה שם תרומה, וכדאיתא בברייתא הקודמת שאי אפשר להפריש תרומת חמץ בפסח, ולכן הוא פטור. - תוד"ה דבר.

[8] כמו כל הגזלנים שמשלמים את הקרן ואין משלמים את החומש, וגם כאן משלם את שווי הגזילה שאכל, אבל אין דין חומש הבא מדין תרומה אלא בכזית.

[9] סבר רב פפא בהו"א, דלפי אבא שאול תרתי בעינן, גם שיהיה שוה פרוטה וגם שיהיה בו כזית.