[1] ואף שפסוק זה (במדבר יח:כז) נאמר בתרומת מעשר שהיו מפרישים לוים מעשר מן המעשר, ה"ה גם תרומה גדולה שהוקשה באותו פסוק, דהרי כתיב התם (שם) "כדגן מן הגורן" - דהיינו תרומה גדולה.

[2] מזה שכתוב "נזרו" ולא כתוב "כל ימי הנזירות", ש"מ שמה שכתוב שם בפסוק (במדבר ו:ד) "מכל אשר יעשה מגפן היין" יהיה היין שלו לענין להנות ממנו.

[3] פי', כגון למשוח עורות של הקדש בדק הבית, והייתי אומר שדוקא לגבוה מותר משום שמצינו שהותר חלב רק לגבוה להקרב למזבח, אבל למלאכת הדיוט אסור, קמ"ל "לכל". וסברה הגמ', דמזה שהוצרך ר' יוסי להתיר בהנאה, ש"מ שלולא זה היה אוסר דמשמע ליה "לא תאכלו" לאסור גם בהנאה ודלא כר' אבהו.

[4] ס"ל לר"ע שלא הוצרך הפסוק להתיר למלאכת הדיוט, דלא היה ס"ד לאסור בהנאה, אלא הייתי אומר שדוקא למלאכת הדיוט אין טומאה בחלב נבלה אבל לגבוה אסור להשתמש בזה משום טומאה. וסברה הגמ', דמזה שלא צריך להתיר בהנאה, ש"מ שדורש כמו ר' אבהו שאין ב"לא תאכלו" האמור בחלב נבלה משמעות לאסור בהנאה.

[5] כלומר, אין מיותר הפסוק ללמדנו שדוקא נבלה הותרה בהנאה אבל שאר איסורים שבתורה אסורים גם בהנאה, די"ל לעולם שכל איסורים שבתורה מותרים בהנאה ומה שהזכיר היתר הנאה בנבלה במיוחד, הוא כדי להודיע לנו שצריך לתת את הנבלה לגר או למכור אותה לגוי ולא יעשה להיפך.