[1] כלומר, מכאן יש ללמוד לחמץ בפסח ושור הנסקל שאיסורם לא רק באכילה אלא גם בהנאה, והלימוד הוא במדת "אם אינו ענין" דכיון שבחטאת החיצונה לא צריך ללמד לא על איסור אכילה דהא כתוב בו, ולא על איסור הנאה דהרי כבר כתוב (ויקרא י:טו) "והנה שורף", ודרשו שאמר משה לבני אהרן למה שרפתם אותה, וכי נכנס מדמה לבפנים שדינה בשריפה, חזינן דזו שנכנס מדמה לבפנים אה"נ שדינה בשריפה. וא"כ הפסוק דילן מיותר ללמד לכל איסורים שבתורה.

[2] אמר אביי דהלימוד הוא מהייתור ד"לא יאכל" - דאחר שכבר כתוב שדינה בשריפה פשיטא שלא נאכלת, ולעבור עליה בלאו נלמד ממה שדרש ר' אלעזר מקרא (שמות כט:לד) "לא יאכל כי קודש הוא" - כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. וכיון שהוא מיותר בא ללמד לכל התורה, ואם אינו ענין לאיסור אכילה תנהו ענין לאיסור הנאה.

[3] הקשה רב פפא לאביי, ד"לא יאכל" אינו מיותר דאיצטריך ליה "ליחודיה לאו לגופיה", דלולי שכתוב בגופו אי אפשר ללמוד מר"א למלקות, היות שלימודו של ר"א נחשב "לאו שבכללות" - שאין לוקין עלו.

[4] וזה שלא כדרך הנאתו, דדרך הנאתו הוא להבעירו להנות מאורו או למשוח בו עורות, אבל לא לרפואה.