[1] כדי שלא יעבור עליו ב"בל יראה" וב"בל ימצא". והקשו התוס' על פירוש זה, הרי אמרינן לקמן (דף ו:) ד"הבודק צריך שיבטל", וא"כ הועיל הביטול כבר שלא יעבור מה"ת ב"בל יראה" וב"בל ימצא", ומה צריך גם בדיקה. וביאר הר"ן דעת רש"י, דכיון שהביטול תלוי בדעת בני אדם ומחשבתם, יש לנו לחוש שלא יבטלו לגמרי, לכן צריך שיבדוק דוקא. [ומה שמבואר לקמן (דף ד:) דבדיקת חמץ היא מדרבנן, מיירי באופן שעשה כבר ביטול]. וע' במה שאסף ביוסף דעת (עמוד א') מדברי הראשונים והאחרונים כמה וכמה ישובים בדעת רש"י.

[2] שמא ימצא גלוסקא יפה ותהא דעתו עליה וישהה מלבערה, ונמצא מיד עובר בבל יראה ובבל ימצא, ולכן תיקנו הביטול, שאז כל שלא יזכה בה לא יעבור.

[3] דכיון שרגיל בו כל השנה חיישינן שישכח ויאכל. ועוד שכיון שמצאנו שהתורה החמירה עליו לעבור ב"בל יראה" וב"בל ימצא", החמירו גם חכמים לבדוק אחריו.

[4] כדי שלא יעבור עליו ב"בל יראה" וב"בל ימצא".

[5] פי', לעתיד לבוא יהיה אור החמה כל כך גדול, שאפי' זמן הבוקר שהוא עלות השחר - שבעה"ז הוא חשוך, לעתיד לבוא יהיה זמן זה מאיר כמו שמאירה השמש עכשיו בזריחתה.

[6] שיטת רש"י שהסוגיא באה להגביל את ההיתר בהריגת הבא במחתרת, ואומרת שמותר להרוג רק מי שברור לך כשמש שבא להורגך, אבל אם מסופק לך אסור (וכדגומא לדבר הוא אב על הבן). אכן תוס' חולקים ומפרשים דמה שאמרה הגמ' ד"אי פשיטא לך כנהורא דאנפשות קאתי" - אז נהרג, אבל אם לא פשיטא לך כנהורא - לא נהרג, זה קאי באב על הבן דוקא - שעליו שייך לומר אם לא ברור לך כשמש - אסור להורגו, אבל בשאר כל אדם נהרג.

[7] נחלקו רש"י ותוס' בזה, רש"י מפרש שהנידון על המנהג שנהגו שלא לעשות מלאכה בי"ד גם קודם חצות (אחר חצות אסור מה"ת), אימתי הוא מנהג נכון שלא נאמר עליו שבטלה דעתם. אכן התוס' דקדקו מלשון "אסור" שהנידון כאן על איסור מדינא ולא ממנהגא.

[8] והעירו תוס' (בד"ה רבי), שלפ"ז יאמר ראב"י שלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה, כדי שלא יהיו דבריו כב"ש - ולא כהלכתא.

[9] כן כתבו תוס'. והקשה הפנ"י, דהרי למסקנא הסקנו ד"אור אורתא", וא"כ מה שאמרה הגמ' כאן "לא מאי אור עמוד השחר" הוא רק דיחויא בעלמא ולא מסקנא. ותירץ, דסברת התוס' כאן, שלענין זה ודאי מסקנת הגמ' דאור יממא, ושמצינו שפעמים משתמשים בתיבת "אור" על היום ופעמים על הלילה, ובמשנתנו הכוונה על הלילה, ובברייתא זו באמת הכוונה על היום.

[10] כן פירשו התוס' (תוד"ה רבי), שאינו מיד בזריחת השמש, אלא שבזריחה יוצאים מביתם למקום עבודתם, ואחר עוד זמן עד שמגיעים לשדות למקום עבודתם, הוא הזמן שאסור בעשיית מלאכה.