נדה דף עא. א

נשים או גברים שמתו האם מטבילים כלים שלבשו סמוך ליציאת הנשמה?

נשים שמתו בנידותן וגברים בזיבותן נשים שלא מתו בנידותן גברים שלא מתו בזיבותם
לבית שמאי מטבילין מדאורייתא להו"א: מטבילין מדאורייתא
למסקנא: מטבילין מדרבנן
מטבילין מדרבנן
לבית הלל מטבילין מדאורייתא אין צריך להטביל

האשה שמתה ויצאה ממנה רביעית דם מה דינה?

כשמתה כדרכה כשמתה בלידתה
משום כתם משום אהל משום כתם משום אהל
לתנא קמא מטמאת במשהו [1]

מטמאת

ברביעית

מטמאת

במשהו

מטמאת
ברביעית [2]
לר' יהודה אינה מטמאה
לר' יוסי ---- אינה מטמאה

באופנים דלהלן שיצאה רביעית דם מהרוג האם מיקרי דם תבוסה?

ספק חלק בחייו וחלק במותו או הכל בחייו או הכל במותו ספק [3] רובו בחייו ומיעוטו במותו ספק מיעוטו בחייו ורובו במותו
לר"א בר' יהודה הוי דם תבוסה הטמא מדרבנן
לחכמים ברה"י טמא מה"ת, וברה"ר טהור [4] הוי דם תבוסה הטמא מדרבנן

נדה דף עא: א

באופנים דלהלן שיצאה רביעית דם מהרוג או צלוב האם מיקרי דם תבוסה?

הרוג במטה שדמו מטפטף לגומא צלוב על העץ שדמו שותת לארץ
לר' יהודה הוי דם תבוסה וטמא [5] טהור דשמא נשאר הטיפה על העץ
לחכמים ור' שמעון טהור דקמא קמא בטיל [6] הוי דם תבוסה וטמא [7]

היושבת על דם טוהר שהיא טבולת יום ארוך (דהיינו שני לטומאה), מה דינה בדלהלן?

לערות מים לפסח לגעת במים לפסח לגעת בקדש
בראשונה [8] מותרת אסורה - ועושה שלישי
חזרו
לומר [9]
לבית הלל מותרת אסורה - ועושה שני
לבית שמאי מותרת אסורה - ועושה ראשון

טבולת יום ארוך הנ"ל האם מטמאת דברים דלהלן? [תוד"ה ואם].

במעשר חולין הטבולין לחלה תרומה קדשים
במגעה אינה מטמאת רק פוסלת מטמאת
מרוקה (משקיה) אינה מטמאת אינה פוסלת רק פוסלת

טבולת יום ארוך האם צריכה טבילה באחרונה?

לתרומה לקדשים
לבית שמאי צריכה - דהסיחה דעת מן התרומה צריכה
לבית הלל אינה צריכה צריכה

-------------------------------------------------

[1] דס"ל מקור מקומו טמא, לכך אפי' אם נעקר אחר מיתה מטמא בנדות - משום שהיה במקור מחיים. וביארו התוס' (בד"ה מקור), שאינו מטעם שנוגע במקור, דא"כ הדם אינו אב הטומאה אלא רק ראשון, ואילו כאן מיירי לטמא מדין כתם אדם הנוגע בו או הנושאו. עוד הוסיפו תוס', שאף שנקרא טומאת כתם אין הכתם הזה הנמצא בבגד מטמא למפרע משעת כיבוס הבגד, אלא נקרא כתם רק לומר שמטמא במשהו ול"צ רביעית.

[2] ותמהה הגמ', הא אמרינן שיצא הדם מחיים (דהא לכך מודה ביה ר' יהודה שמטמאה משום כתם), וא"כ מה שייך בו טומאת אהל. ותירצה דאה"נ דאינו מטמא מדאורייתא, אלא כדין דם תבוסה שמדרבנן מטמא באהל, הגם שלא יצא רביעית לאחר מיתה. ור' יוסי חולק וס"ל דכיון שכורעת לילד כולו יוצא מחיים, לכך לא חשיב דם תבוסה עד שיצא חלקו גם לאחר מיתה.

[3] בדברי חכמים נוסף בברייתא תיבות "ועדיין לא פסק". וקשה למה צריך שלא יפסוק הדם. וביארו התוס' (בד"ה ה"ג) בשם ר"י, דכל הגזירה בדם תבוסה הוא דוקא אם יש לנו לחוש שעוד ירבה הדם יותר מרביעית לאחר מיתה, אולם אם ראינו שפסק שאז ודאי לנו שאין כאן רביעית לאחר מיתה (דכל מה שיש לפנינו זה רק רביעית וידענו שחלקה יצאה מחיים), באופן זה לא גזרו. ובשם ר' יהודה בן ה"ר יו"ט פירשו, דמ"ש "ועדיין לא פסק" - אתא לאפוקי מטפטף, דאם מטפטף הדם שיוצא אחר מיתה מתבטל בדם שיצא מחיים, ולא הוי אפי' דם תבוסה דרבנן. ור"ת מפרש, דמ"ש "ועדיין לא פסק" - אתא לאפוקי החשש שמא יצא הכל מחיים, דס"ל לחכמים שאם יש להסתפק שמא יצא הכל מחיים לא גזרו, ולא כת"ק שאמר שגם באופן זה יש ספק.

[4] ס"ל לחכמים דכיון שיש ספק שמא יצא רביעית במותו, א"כ הוא ספק דאורייתא ואין כאן דם תבוסה דרבנן כלל, ולכך דינו ככל ספק טומאה דאורייתא שברה"ר ספיקו טהור וברה"י ספיקו טמא. ורק בכה"ג שודאי לא יצא כל הרביעית במותו, אלא רק חלק בין רוב או אפי' מיעוט דהיינו שספק שמא יצא רוב מחיים, הוא דם תבוסה דרבנן. (אולם בודאי יצא רוב רביעית מחיים לא גזרו על זה. ובודאי רוב אחר מיתה ג"כ טומאתו רק מדרבנן, דמה"ת בעינן רביעית שלמה דוקא). ולר"ת (שבהערה הקודמת), אם יש להסתפק שמא יצא הכל מחיים - לחכמים לא גזרו בזה דם תבוסה.

[5] משום שטיפת הדם של מיתה מעורבת בו, וס"ל לר' יהודה דדוקא בכה"ג שדמו מנטף מהמיטה שאינה סופגת דם ומגיע הדם לגומא - שודאי דם של מיתה מעורבת בו אז גזרו. אולם אם הוא צלוב על העץ ודמו שותת יש לחוש שמא טיפת דם המיתה נשאה על העץ.

[6] דכיון שיצא קודם דם מחיים, לכך אפי' שטפטף גם דם של מיתה לגומא - הדין שטהור, כיון שבטלה לה הטיפה. ור' יהודה ס"ל שאין דם מבטל דם - דמין במינו לא בטיל. [והגם שהוא רק דרבנן, ובדרבנן מודה ר' יהודה שבטל. תי' התוס' (בד"ה רבי), דכיון ששייך כאן טומאה של רביעית דם המטמא באהל מה"ת - ראוי להחמיר בו ואינו בטל רובו במינו].

[7] דכיון שהדם שותת ולא נפסק כמו בטפטוף, לכך לא בטל הדם שבא אחר מיתה שהוא הרבה בבת אחת, דרק אם מטפטף י"ל קמא קמא בטיל אפי' שהיה דם שלאחר מיתה הרבה.

[8] הנה בראשונה היו נוהגים חומרא וסוברים שחולין שנעשו על טהרת הקדש כקודש דמי, ולכך התירו לטבולת יום ארוך שדינה כשני רק לגעת בכלי - ומשום דאין שני מטמא כלי, אולם לא התירו לה לגעת במים דכיון שמשתמשים בהם לרחיצת הפסח, ונוהגים במים האלו לעשותם על טהרת הקודש, אם תיגע בהם תעשה שלישי כמו בקודש.

[9] ה"חזרו לומר" אליבא דבית הלל ס"ל בדיוק להיפך, דמקילים בהאי דינא דחולין שנעשו על טהרת הקודש, ואומרים שאינם כקודש. והחמירו בטבולת יום ארוך לגבי קדשים שאינה רק כשני לטומאה אלא כמגע טמא מת (דהיינו כדבר שנגע באב הטומאה) שהוא ראשון לטומאה. ולכך לגבי קדשים יוצא חומרא לדון מגעה כשני, אולם לגבי חולין - אפי' שנעשו על טהרת הקודש, ה"חזרו לומר" מקילים וסוברים שאינה מטמאתם אפי' אם נוגעת במים. וב"ש ג"כ ס"ל הכי, אלא שלענין קדשים הם חולקים וס"ל שטומאתה כנוגעת במת, דהיינו שהיא אב הטומאה. (וע' תפארת ישראל שכתב שמטמאת גם את הכלי שמערה בו מים לפסח. וצ"ע, דהרי הוא חולין שנעשו על טהרת הקודש, ורק בקודש מחמירים ב"ש לחושבה כטמא מת).

עוד חומר לימוד על הדף