[1] הכריח רבא מהברייתא השניה שר"מ בא לחלוק ולהקל, דהברייתא (השניה) אומרת: אינה תולה בנכרית ר"מ אומר תולה. ולפ"ז על כרחך דמה שאמרה הברייתא הראשונה בדברי רבנן תולה בנכרית - הכוונה בנכרית שרואה דוקא, ועל זה בא ר"מ לחלוק ולהקל דסגי בנכרית הראויה לראות. אולם אם אינה לא רואה ולא ראויה לראות לכו"ע אינה תולה בה.

[2] ב' נשים אלו עדיין הם טמאות, אולם כבר התחילו להטהר, ואם נתלה בהם הכתם אנו מקלקלים להם מעט שיצטרכו לשוב ולספור או יום אחד או ז' נקיים, ובזה נחלקו רבי ורשב"ג.

[3] ג' נשים אלה אינה מקלקלת להם בכלל.

[4] וקשה, הרי להדיא אמר התנא לעיל דשוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה, והטעם משום שלא מקלקל לו כלל, וה"נ כאן הרי אינו מקלקל לטמא ולמה שלא נטמא לו. ותירצו התוס' (בד"ה טמא) דכאן מיירי בטמא שספר מקצת ולא גמר לספור, ר"ל דלעיל נתבאר שאם לא ספר בכלל גם רבי מודה, ואם ספר לגמרי רק שלא טבל נחלקו, ובא רב חסדא לומר שאפי' שספר מקצת נמי נחלקו, ולרב אדא ס"ל שאפי' בספר מקצת כל שלא גמר לספור מודה רבי לרשב"ג שתולה. אמנם הר"ן חולק, ומפרש שרב חסדא ורב אדא חולקים מה הטעם דמודה רבי לעיל בשומרת יום בראשון שלה וכו', דרב חסדא ס"ל שהטעם שמודה משום שהדמים מצויים בה יותר, ואילו רב אדא ס"ל שהטעם שמודה רבי משום שלא מקלקלת לה בכלל. וא"כ לרב חסדא שסובר שהטעם משום שמצויים בה דמים לכן תולה, טעם זה לא שייך כאן לגבי טמא ולא תולה. ואילו לרב אדא שהוא משום שאינה מקלקלת לה, גם כאן אינו מקלקל לו.

[5] דיש להסתפק האם דוקא ברואות אפשר לתלות, אבל בבעלת הכתם אולי בכלל לא ראתה ובא לה מעלמא - ורק רבנן טמאו לה מספק, ולכן אולי אי אפשר לתלות בה.

[6] והנה לג' הביאורים דלהלן קשה על פשיטותו של ר' יהודה בר' ליואי שגם לרשב"ג אינה תולה, ומטעם שבכתם יש לנו לחוש שמא בעלת הכתם ראתה אותו מעלמא ובאמת אינה בחזקת רואה כלל (וכמו שביארו התוס' בד"ה מהו). לביאור הראשון קשה, דחזינן דאליבא דרשב"ג כן תולה. ולביאור השני קשה, דמבואר שאפי' לרבי בראשון שלה תולה, ואי אמרינן דמחמת שמא בא הכתם מעלמא לא תלינן, א"כ גם בשומרת יום בראשון שלה לא תתלה. ולביאור השלישי ג"כ קשה דחזינן דכן תולין אפי' אליבא דרשב"ג.

[7] נחלקו רש"י ותוס' (בד"ה כאן) בביאור תירוץ זה: דרש"י מפרש למפרע, דהיינו לענין שלא תטמא בכל המעל"ע - תולה בבעלת הכתם דלא מקלקלת לה בהכי. אבל מכאן ולהבא אינה תולה בבעלת הכתם (בשני שלה - כן ביארו התוס' לדעתו), כיון שמקלקלת לה ולכך שתיהן טמאות. ותמהו תוס' איך יתכן לתלות לחצאין. ולכן פירש ר"י, דלמפרע, ר"ל שכבר קודם שלבשו את החלוק הכירה בעלת הכתם בכתמה - תולה בה. אבל מכאן ולהבא, ר"ל שרק אחר שלבשו שתיהן את החלוק שנמצא בו כתם שכבר נולד הספק על שתיהן, לבשה השניה עוד חלוק וראתה בו כתם - אז אינה תולה בה דכבר נולד בשתיהן הספק.

[8] פירשו התוס' דיש לפרש גם איפכא, דלמפרע אין תולין וקאי על שאלת החלוק, שאם שאלת החוק היתה למפרע - קודם שבעלת החלוק הכירה כתמה, שכבר נולד הספק קודם - אינה תולה. ולמכאן ולהבא - תולה, שקדמה מציאת הכתם לשאילת החלוק.

[9] ואפי' באחורי כלי חרס שתוכו הוא דבר המקבל טומאה, מ"מ אם מצאה כתם על אחוריו טהורה לא גזרינן אטו תוכו. וכן אפי' במטלניות שאין בהן ג' על ג' (הגם שאם חישב עליהם כן יכולות לקבל טומאה - תוד"ה במטלניות. וע' תוס' רא"ש), היות שאינם ראויים לא לעניים ולא לעשירים.

[10] היות שהחיצונה דוחקת עצמה להתקרב אל הריחים, ובודאי שעברה ונכנסה למקום הפנימית, לכן חשיב ששתיהן היו שם ושתיהן טמאות. אולם להיפך, אין הפנימית נכנסת למקום החיצונה, ולכך כשנמצא תחת החיצונה הפנימית טהורה.

[11] לאו דוקא, דלא תספיק לבדוק בחורים וסדקים תוך שיעור וסת, אלא קינחה. - תוד"ה והוא.

[12] אמר בר פדא, כל שבעלה בחטאת - דהיינו תוך שיעור וסת, טהרותיה טמאות ושורפין אפי' תרומה. וכל שבעלה באשם תלוי - דהיינו אחר שיעור וסת, טהרותיה תלויות ואינם נשרפות מספק. וה"ה כאן אחר שיעור וסת כבר אינו ודאי שבא הדם ממנה, ואולי בא מאחרת ועתה גם היא רואה, ולכן כולן טמאות, אולם תוך שיעור וסת שאנו אומרים שאפי' שורפין טהרות - דודאי בא ממנה הדם גם קודם, א"כ ה"ה כאן אמרינן דודאי היא זו שראתה וחברותיה טהורות.

[13] ס"ל לרב אושעיא שאפי' תוך שיעור וסת טהרותיה תלויות, דדוקא גבי בעלה אמרינן ודאי שראתה בשעת ביאה (דכן הוא הרוב שהדם בא מקודם - תוד"ה אימא), והא דלא יצא מיד - משום שהשמש עיכבו. אולם לגבי טהרות - אם איתא שראתה בשעה שעסקה - מיד היינו רואים את הדם, ומי עיכב לדם לצאת תוך שיעור וסת שכבר לא היתה עסוקה בטהרות. ולכך אינו ודאי שראתה בשעה שעסקה בטהרות - וטהרותיה תלויות. וה"ה כאן דאינו ודאי שראתה גם קודם בשעה שישנו שלשתן יחד במטה אחת, ויתכן דרק עתה ראתה, ולכן כולן טמאות.