[1] דכיון שנחרש אין כאן אלא ספק דרבנן שמא הסיט עצם כשעורה, ואין הכותי חושש לזה. ובתורת עדות גם אינם נאמנים, כיון דלית להו "לפני עיור לא תתן מכשול".

[2] נאמן דאינו מעיד אלא על גופו של קבר, ולא על הדין דרבנן שבשדה. ומיירי בכותי שאוחז בידו תרומה טהורה, שאז ודאי לנו שהיה חושש לא לטמא לה, אם לא שהוא יודע בבירור שאין שם קבר. ולא חיישינן שמא יש איזה רצועה שיוצאת מן השדה שנקראת על שם השדה ושהוא תולה שהקבר נמצא שם ולכן אינו חושש ללכת בכל השדה.

[3] רש"י מפרש מה שאמרה הברייתא "ובמגעות והיסטות הלך אחר הרוב, מאי אחר הרוב, אם רוב ימיה טמאים - טמאה", שמיירי באשה שאין לה וסת ורגילה לראת תדיר (ולא מיירי בכתמים כלל), ולכך כיון שהיא בספק טומאה - ורוב ימיה היא טמאה, מגעה והיסטה טמא. ותוס' חולקים, דאשה שאין לה וסת מטמאת רק מעל"ע לראייתה, אבל לא מצינו להחמיר בה היכא שאפי' אין לה כתם.

[4] תוס' העמידו באופן שמצאה כתם והלכה בשוק של טבחים, ובא לומר דלא אמרינן לגבי מגעות והיסטות לתלות היכא שרוב ימיה בטומאה. והוסיף בתוס' רא"ש, דהגם שלגבי בעלה תלינן וטהורה, מ"מ לענין מגע טהרות מחמירים אם רוב ימיה טמאה, ואמרינן שמגופה בא.

[5] כן נראה מפירש"י שהלשונות אינם חולקים, וע' רשב"א. ויש מחלוקת ראשונים בזה, דיש סוברים שהלשונות חולקים, וא"כ מיירי כאן אפי' בלא עברה.