[1] מבואר בגמ' דיכולה להשלים לג' עונות, בימים שפסקה מלראות בהם מימי עיבורה ומימי מניקותה, והגם שהיתה לה לידה באמצע - אין דם לידה מפסיק לג' עונות (דדם נדה לחוד ודם לידה לחוד).

[2] דכיון שהוא מעין אחד, הגם שטיהרה התורה לדם בימי טוהר, מ"מ אינה חשובה מסולקת דמים, ואם תראה אח"כ בימי טומאתה לא נאמר שדיה שעתה כדין מסולקת דמים אלא תטמא מעת לעת, ולכן צריכה לפסוק ג' חדשים (ויכולה לצרף גם לימים שפסקה בימי מינקותה וכנ"ל), שתחשב מסולקת דמים, ואז אם תראה בימי טומאתה - דיה שעתה.

[3] דכל עוד שהיא שופעת מימי טומאה לימי טהרה לא נסתם המעין הטמא ולא יכולה להתחיל להשלים לג' עונות, אולם מרגע שתפסוק בטהרה - ונסתם המעין הטמא, הגם שהיא רואה עתה דם - הוא דם טוהר וכמו דם מחוטמה, וממילא עולים לה לג' עונות. [אכן הקשו הרע"א והרש"ש, דכל מה דאמרינן דם נדה לחוד ודם לידה לחוד הוא דוקא בלידה ממש - ובדם פתיחת הקבר, אבל אם היא רואה בשבוע או שבועיים של ימי לידתה - זה עצמו מפסיק לה לג' עונות. ומה שייך לומר שתפסוק במשהו בין ימי טומאה לימי טוהר, דממ"נ אם ראתה כבר הפסידה הג' עונות, ואם לא ראתה בימי לידתה לא צריכה להפסיק].

[4] לתנא דשוין. ובתוס' (בד"ה שוין, בתירוץ א') נתבאר, שהוא פליג על ר' יוסי שהוא התנא דלעיל שימי עיבורה עולים לה לימי מניקותה. עוד כתבו התוס' דהנידון כאן כשאינה מניקה בפועל, דאם היא מניקה דיה שעתה מצד ההנקה.

[5] דכיון דליכא למימר מעת לעת, דאדרבה אם כבר יצא בתחילת המעל"ע הוא דם טוהר, וכיון שכן אין גם לחוש מפקידה לפקידה - דהיינו מליל שמונים ואחד. דהיכא שלא גזרו מעל"ע לא גזרו למפרע כלל גם לא מפקידה לפקידה.

[6] דכיון שגם דם טוהר בא מאותו מעין, והתורה לא טיהרתו רק אחר ספירה וטבילה, לכן טמאה מה"ת.

[7] דכיון שבמציאות כבר נסתם מעין הטמא דזיבתה כשגמרה לספור, א"כ אפי' בלא טבילה יש לטהר מדאורייתא, ורק רבנן גזרו בלח.

[8] כן העמידה הגמ' בתירוץ השני. אולם בתירוץ הראשון ס"ל שאי אפשר להעמיד כאן בשופעת, דהרי ספרה שבעה נקיים ועל כרחך פסקה, ואה"נ דלוי ס"ל כתנא דשוין דפליג על ברייתא זו, דברייתא זו סוברת כרב דמעין אחד הוא, וגם בפוסקת טמאה כי לא טהרה התורה למעין רק אחרי ספירה וטבילה. אמנם באיבע"א תירצה הגמ' דמיירי ביולדת נקבה בזוב - שטומאתה שבועיים, ובשבוע הראשון הספיקה לעשות את הספירת ז' נקיים לזובה, ובשבוע שני ראתה ושפעה מימי טומאה לימי טוהר, ולכך לב"ה טמאה מדאורייתא דלא נסתם המעין הטמא.

[9] והגם שלא נסתם המעין הטמא, מודה לוי אליבא דב"ש דטעמם הוא דמעין אחד הוא והתורה טיהרתו והתורה טמאתו, וכיון שעברו ימי לידתה נטהר המעין הגם שלא טבלה, דלב"ש הכל תלוי בימים.

[10] אולם הרואה בימים הראויים לנדתה אפי' שלא שפתה מהקושי - טמאה נדה.

[11] שמואל חושש שמא לבסוף תשפה מהצער - ותהיה זבה קטנה מחמת ראייתה יום אחד, ואם לא תשמור יום כנגד יום - נמצא משמש עם זבה קטנה.

[12] כתבו תוס' (ד"ה או), דמקרה זה אין בו חידוש, ומחמת האחרים מנה גם אותו, דהא הוא כ"ש מרישא שמבואר שאפי' ששפתה רק יום אחד בסוף טמאה זיבה, כ"ש שגם ביום הראשון ראתה בשופי. א"נ בא לאשמועינן דאפי' היום האחרון ששפתה בו או קשתה בו רק מקצתו הדין שוה.