[1] בהו"א השיב רבא דאה"נ דלר"א הסובר שבכל הג' פעמים בודקים אותו לידע שלא ראה באונס - ולהיות שראיה באונס אינה גורמת לטומאה, אה"נ דגם אם יראה פעם רביעית תוך ימי ספירת הז' נקיים לא תסתור. ומה שאמר ר"א שברביעית אין בודקין אותו, הכוונה שהטיפה עצמה טמאה במשא, אבל לא לסתור. ודחתה הגמ', דאמר ר"א להדיא שסותר. ואה"נ דלר"א יש לפשוט שאפי' דבר שאינו גורם לטומאה סותר.

[2] מבואר בגמ' (בעמוד ב') דכל הנידון הוא אליבא דרבנן, אבל אליבא דר' אליעזר דס"ל דאונס סותר ימי ספירה של זבה הגם שאינו גורם לה להטמא, דהיינו שס"ל ד"דבר שאינו גורם סותר" - ה"ה דכאן הלידה סותרת הגם שאינה גורמת. עוד מבואר בתוס' (ד"ה רבא), דס"ל לר' מרינוס דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, ולכן אינה סותרת.

[3] כתבו התוס' (בד"ה אביי), דרש"י בתשובה כתב שכל מחלוקת אביי ורבא היא אליבא דר' מרינוס דס"ל דאין לידה סותרת בזיבה, אבל ההלכה כהברייתא דסוף פרק בא סימן (דף נד:) האומרת שימי לידה שאינה רואה בהם עולים לה לספירת זיבתה. ועל כרחך דאביי לא פליג אברייתא דהתם, אלא שכאן אמר את דבריו אליבא דר' מרינוס דס"ל שאינה סותרת, ומדנקט אינה סותרת ולא נקט שגם עולים, ש"מ דס"ל שאינם עולים. ור"ת פליג, וס"ל דאדרבה הלכה כאביי שאינם עולים ימי לידה לספירת זיבתה. ור' סעדיה גאון כתב להדיא דלא כר"ת, ושימי לידה עולים לה לספירת זיבתה.

[4] דאמרינן "על כרחך הקישן הכתוב" - אולם כל זה כשאין לך ללמוד מזה דרשא אחרת, אולם אם אפשר ללמוד דרשא אחרת, פליג ר"ע וס"ל דאין לומדים אפשר משאי אשפר (תוד"ה על).

[5] משל למלך (הולד) שיצא וחיילותיו (דמו) לפניו יום או יומים, בידוע שחיילותיו של מלך הן - אפי' כשבא המלך בעצמו בא בלא חיילותיו. כן כאן אפי' שלא היה דם עם הולד, ודאי שהדם בא ממנו. ורק אם היה דם ולא היה צער - (ששפתה מן הצער ולא מן הדם) - אנו יודעים בודאי שאין הדם מחמת הולד. ורב חסדא חולק, וס"ל שאם בא המלך בלא חיילותיו סימן שאין החיילות שלו, דאל"כ כ"ש שבשעת בואו יש לו להרבות בחיילותיו, וכן כאן בולד אם נולד ושפתה גם מן הדם, ש"מ שקודם לא היה זה הדם ממנו. ומה שנקטה המשנה ששפתה מן הצער ולא מן הדם, הוא לרבותא שלא נאמר דאם יש לה דם ש"מ שהולד גורם לו - ומה שהפסיק הצער הוא מחמת עילפון שלא מרגשת בו, אלא קמ"ל דגם בשפתה רק מן הצער טמאה, וכ"ש בשפתה גם מן הדם, שמוכח לנו שאין הדם מחמת הולד וטמאה.

[6] ורק באופן שהתחילה לראות מחמת הקושי בימי זיבה, אז אמרינן שממשיך גם בימים הראוים לספירת זיבה.

[7] דכיון שדין זבה שכל זמן שלא גומרת לספור הז' נקיים אינה נכנסת לימי נדה, א"כ ה"ה כאן אם התחילה הקושי בימי זיבה היא לעולם בתורת זבה - שהקושי מטהר לו עד שתשפה. והקשו התוס' (בד"ה ורב), דמה הוסיף רב אדא, הרי גם לרב שנתן לה עוד שבעה ימים, גם הוא נותן לה לעולם, דכיון שיושלמו שבעה ימים אחרי י"א ימי זיבה - כבר יש לכל ימי הנדה בתוכם, ושוב מתחילים ימי זיבה, ושוב הם ימים הראוים לזיבה, ונמצא שגם לשיטתו אם התחיל הקושי בימי זיבה נותנים לה לעולם (פי', עד חמשים יום). ותירצו, דכיון שבזבה אינה נדה עד שתגמור לשבעה נקיים, א"כ ה"ה כאן לרב בקושי, אין מתחיל ימי הנדה שלה אלא אחר שבעה ימים מסוף ימי הזיבה, ונמצא דלרב לולא דברי רב אדא אם תראה אחר הז' ימים הראוים לספירתה - אפי' בקושי תהיה טמאה.

[8] ר"ח מפרש דלוי אינו מטהר אלא הט' ימים הראשונים דימי זיבה שבהם אשה רגילה שהתחילה לראות ראויה להיות זבה. אבל הב' ימים האחרונים שאשה רגילה שהתחילה לראות בהן אינה נעשית זבה, דאפי' אם תראה גם יום י"ב אינה זבה אלא נדה - דאין לה ג' ימים מימי זיבה, בהם לא מטהרים ברואה מחמת קושי הולד. ורב מוסיף עוד שבעה ימים הראויים לספירה, אבל אינו מוסיף אלא על התשעה ימים של לוי, וא"כ נמצא שמוסיף לימים י' וי"א ועוד חמשה ימים. ורב אדא ס"ל להוסיף עוד לכל הז' ימים שראויה לספור בהם לז' נקיים, וכיון שהם נוספו - נוסף לעולם, דהרי בתוך הז' ימים האלה נבלעים ז' ימי נדה, ושוב מתחיל ימי זיבה שאינה טמאה אם רואה בהם מחמת הקושי.