[1] והקשו בגמ' לר' אלעזר, מה נפ"מ בין שאינו מופנה כל עיקר למופנה מצד אחד - הא בשניהם ס"ל שלמדין ומשיבין. ותירצה, בכה"ג שאין פירכא, אם יש גז"ש המופנת מצד אחד וכנגדה יש שאינה מופנת כל עיקר, נילף מהגז"ש המופנת מצד אחד.

[2] והקשו בגמ' מה נפ"מ לר' ישמעאל בין מופנה מצד אחד למופנה משני צדדין - הא בשניהם ס"ל דלמדין ואין משיבין. ותירצה, דאם יש גז"ש המופנת מב' צדדין ויש כנגדה המופנת מצד אחד, נלמד מהגז"ש המופנת מב' צדדין.

[3] והם כוס וינשוף, ועי' תוס' (ד"ה קריא).

[4] לעיל (דף כב:) אמר רב יהודה בשם שמואל שטעמו של ר"מ הואיל ונאמרה בחיה בהמה ועוף יצירה כשל אדם, ילפינן גז"ש לטמא אמו בלידה (ורבנן חולקים ולית להו להאי גז"ש). וכן אמר ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן.

[5] דלא הוי בכלל חיה דמתניתין, וגם ר"מ מודה בזה. והגם דכתיב "והנחש היה ערום מכל חית השדה. תירצו התוס' (בד"ה ליתני), דנקרא בשם חיה סתם קודם שנקצצו רגליו, אבל אחר שנתקלל ונתקצצו רגליו, לא מיקירי חיה סתם אלא חיה הרומשת.

[6] ופירש דטעמו של ר"מ הואיל ועיניהם דומות לשל אדם, וא"כ לפי טעם זה יש לרבות לר"מ גם לנחש, ואמר דאה"נ. והגם שבהמה וחיה עצמה אין עיניהם דומות לשל אדם (ואדרבה אם היה דומה נחשב למום בבכור). תירצה הגמ', שבשחור שבעין דומה - דעגול כאדם, ורק במושב כל העין לא הוי עגול כשל אדם.

[7] ס"ל דטעמו של ר"מ משום שעיניהם של הבהמות והחיות הולכות לפניהם כשל אדם, ולפ"ז עופות שעיניהם מצידיהם - לא יטמאו, ואמר דאה"נ, ורק קריא וקיפופא שהולכים עיניהם לפניהם טמאה יולדתם.

[8] כן פירש רב אחא את הברייתא, דמה שאמרה "ובעופות תיבדק" - קאי לרבנן (דלר"מ בכל עופות טמאה כפשטא דמתניתין), דאם הם דוגמת קריא וקיפופא שלסתותיהם דומות לשם אדם, בזה גם רבנן מודים.

[9] רש"י פירש שכל האיבעיא דרב אדא היא דוקא אליבא דר"מ הסובר שאזלינן בתר האם (ולכך בהמה במעי אדם אמו טמאה לידה, וא"כ ה"ה להיפך אדם במעי בהמה יש להתירו באכילה), וכיון שיש לו פרסה אינו כדין מצא יונה במעי בהמה שאסורה. אולם אליבא דרבנן דלא אזלינן בתר האם אלא גם בתר הולד, ודאי דאסור באכילה.

[10] תוס' בתירוץ הב' פי', שר"מ ס"ל בסיבה קלה לקרות "ולד", וא"כ כמו שמצינו שבהמה במעי אדם נקראת ולד אדם לטמא, א"כ גם להיפך אדם במעי בהמה יקרא ולד אדם ויהיה אסור באכילה. ופשט לו שמותר. אולם אליבא דרבנן, דאין חושבים ל"ולד" אלא אדם במעי אדם, א"כ ודאי שאדם במעי בהמה חשוב בהמה ומותר באכילה.

[11] מבואר בגמ' שאם פניו פני אדם אפי' גופו בהמה לכו"ע אמו טמאה לידה. ולהיפך, אם פניו כבהמה אפי' כל גופו כאדם אין אמו טמאה לידה לכו"ע. ולא נחלקו אלא כשחלק פניו נברא כאדם וחלק כבהמה וכדלהלן.

[12] בתחילה אמר רב ירמיה בשם רב דחכמים ס"ל "כל צורת", ולכן בעו פרצוף שלם, ובחצי פרצוף אין אמו טמאה לידה. והקשו עליו מברייתא דחכמים אומרים "מצורת" - וא"כ סגי גם לחכמים בחצי פרצוף, ואמר להם "אי תניא תניא" - אולם אני שמעתי מרב כפי שאמרתי לכם (ולכן איני חוזר בי), ובהמשך מבואר ברש"י (בד"ה עד שיהיו) דרב תנא ופליג, וחולק על הברייתא שאמרה גבי חכמים "מצורת". וכן ס"ל גם לר' יוחנן, ולכן מצריך ר' יוחנן לכל הפרצוף דוקא.

[13] הם ס"ל דהברייתא עיקר, ושחכמים ס"ל "מצורת" ולכן אפי' בחצי פרצוף אדם טמאה לידה. ולפ"ז ר"מ שאמר "כל צורת" פירושו כל שיש בו צורת אדם - והיינו אפי' אם כולו בהמה ודומה באבר אחד לאדם סגי לר"מ.

[14] אכן בגמ' מבואר שר' ירמיה בשם ר' יוחנן ורבא בשם חסא לא פליגי. דר"י דבעי לכל הפרצוף ס"ל כרבנן, וכמו שפירש רב למחלוקתם - דרב תנא הוא ופליג, ומצריך לרבנן "כל צורת", ולא כהברייתא שאמרה אליבא דרבנן "מצורת". ורבא בשם חסא, ס"ל כתנא דברייתא שאליבא דרבנן לא בעו אלא "מצורת", ולכך סגי בחצי צורה.

[15] והגם שבדבריו הזכיר רק את האופן ש"נברא בעין אחד כבהמה" - והיה אפשר להבין שאם נברא יותר כדוגמת בהמה גם ר"מ מודה שאמו טהורה. מ"מ כיון שאמר "מצורת אדם" - על כרחך הכוונה לחצי הפרצוף, וכן כתבו התוס' (בד"ה שר"מ) לשיטת רש"י, דר"מ מצריך מקצת כל צורת עין לסת וגבת זקן - והיינו חצי פרצוף. [עוד ביארו התוס', דאף שאם כולו בהמה ס"ל לר"מ שאמו טמאה, וא"כ לכאורה כ"ש היכא שמקצתו אדם שתההיה טמאה. י"ל דאם כולו בהמה טמאה אמו לידה מגז"ש "יצירה" "יצירה", אבל כשאין כולו בהמה ואתה רוצה לטמא לה משום צורת אדם, א"כ בעינן שיהיה דומה לו במקצת כל היצירה - והינו לפחות חצי פרצוף].

[16] ע' בתוס' רא"ש שדייק מלשון "אי תניא תניא" - שהכוונה שחזר בו ר' ירמיה בר אבא, וזה גם הפירוש לתוס', ולא שר' ירמיה נשאר בדעתו.

[17] תוס' מבארים דהלשון "והא איפכא תניא" - הוא כפשוטו שלגמרי נהפכו השיטות, ומה שמטהרים רבנן אליבא דר' ירמיה ומטמא ר"מ, אליבא דהברייתא הוא להיפך שלר"מ טהורה ולרבנן טמאה לידה וכדלהלן. ולפ"ז ביאור "כל צורת" הוא כפשוטו - כל הפרצוף, ו"מצורת" הכוונה לחצי הפרצוף, בין לר' ירמיה ובין לברייתא. ולא כפירש"י שביאר ש"כל צורת" דר' ירמיה אין פירושו כ"כל צורת" דהברייתא.

[18] ביארו התוס' לשיטה זו דס"ל לר"מ דאו שיהיה בהמה גמורה - דאז נילף ליה מגז"ש, או שהוא אדם גמור, ואז אמו טמאה לידה. אבל אם חלק ממנו צורת אדם וחלק צורת בהמה לא מהני מידי. עוד ביארו התוס', שר' יוחנן שהצריך ג"כ לכל הפרצוף ס"ל כר"מ, ולא בעו לאוקמי ליה כרבנן ואליבא דר' ירמיה בר אבא בשם רב, משום שר' יוחנן לא יכול לחלוק על הברייתא. ועוד מבואר בתוס' הרא"ש שר' ירמיה חזר בו, וכהוראת הלשון בכל מקום "אי תניא תניא" - הכוונה והדרי בי, וא"כ א"א לאוקמי לר' יוחנן כשיטה זו.

[19] דכיון דס"ל "מצורת", א"כ סגי שיהיה לו חצי פרצוף אדם ואמו טמאה. וביארו התוס' דכן ס"ל לרבא בשם חסא וכשיטת רבנן, ולכך אפי' בחצי פרצוף סגי. עוד כתבו התוס', דמה שאמרה הברייתא שאותיב ממנה רבא "צורת פנים שאמרו אפילו פרצוף אחד מן הפרצופין" - ותירץ אביי "כי תניא ההיא לעכב" - דהיינו שאפי' באבר אחד שנברא כצורת בהמה הוא מעכב - ואין אמו טמאה לידה, היינו כר"מ דוקא.

[20] אולם לפי האיבעית אימא בגמ' שאמרה שביאור הברייתא כפשוטה ואם באבר אחד דומה לאדם סגי לטמא לידה, א"כ מ"ד "מצורת" לא בעי חצי פרצוף דומה לאדם, אלא אפי' אבר אחד מן הפרצוף שדומה לאדם - סגי, וע' ריטב"א.