[1] כל אלו דברים שאין עושים מהם ערימה - דהיינו גורן.

[2] קשה הא חילקא טרגיס וטיסני הם מיני חיטים שנחלקו לשנים לשלש או לארבע, וחטים הם מין שעושים מהם גורן לכו"ע - וכבר היה אסור בהם. תירץ הרא"ש, שכיון שחילקו אותם אינם בכלל דגן, והוא לא אסר את עצמו אלא במה שנקרא בשם חטה. עוד תירץ באופן אחר, דהא דמותר בהו, מיירי באופן שנחלקו קודם נדרו, ויצאו כבר מכלל דגן בשעת נדרו.

[3] מפרש ר' יוחנן שהגם שמשנתנו אמרה דין זה בשם ר"מ, מ"מ אין חולק בדבר - וגם רבנן וגם ר"מ מודים בזה שאסור בחמשת המינים בלבד.

[4] כן משמע מהמשך הסוגיא שדוקא כשאמר "פירות הארץ עלי" אז לא נאסר בכמהין ופטריות דאמרינן שאף שהם מתרבים על הארץ, מ"מ יניקתם היא מהאויר, וכשאומר "פירות הארץ" אינו מתכוון לכלול אותם. אולם כשאומר "פירות השנה עלי" כוונתו לכל דבר, מלבד בעלי חיים והיוצא מהם שאינם נקראים בסתם בשם פרי.

[5] דכיון שאמר "גידולי שנה עלי" כוונתו לכל דבר שגדל במשך השנה, וגם בעלי חיים גדלים במשך השנה.

[6] פירש הר"ן שהתנא דברייתא ס"ל שגם כדי להתירו בטעינה כשנדר בסתם בעינן הוכחה - כגון שלבש והצר לו ואז נדר, ומשמע שאם אין הוכחה, דנדר בסתם, אסור בין לבישה ובין בטעינה. אולם ר' יהודה דמתניתין שנתן רק דוגמא אחת להתיר לבישה היכא שטען והזיע ונדר, משמע שרק לגבי לבישה צריך הוכחה שאינה בכלל הנדר (כגון שנדר מחמת טעינה), אבל בלי הוכחה - דהיינו שנדר בסתם באמת נאסר, אולם לגבי טעינה גם בלא הוכחה שלא נתכוון עליה - ג"כ מותר, ולכך גם בנדר בסתם מותר בטעינה ולאו דוקא בנדר מתוך לבישה. וכדעת ת"ק שהנודר בסתם אוסר דוקא לבישה ולא טעינה.