[1] פי', בנזיר יש לאו ועשה שאסור לו לגלח את ראשו, לאו דכתיב (במדבר ו:ה) "תער לא יעבור על ראשו", עשה דכתיב (שם) "גדל פרע שער ראשו". ומדייקת הגמ', דמזה שהוצרכנו קרא ד"ראשו" דוקא גבי מצורע שהיה נזיר, ש"מ שאם היה מצורע לבד לא צריך פסוק ללמד שתגלחת מצורע דוחה את הלאו של הקפת הראש.

[2] ודוחה הגמ' תירוץ זה, דאיך אפשר לומר שיהיה פסוק להתיר דבר כזה, הרי כבר ייסד ר"ל ד"כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה, אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה", וא"כ כאן הרי יכול לקיים את שניהם שיעשה את הגילוח וההקפה בבת אחת, ולמה נאמר שיבוא הפסוק לדחות את הלאו דהקפת הראש באופן שרוצה להקדים ולהקיף ואח"כ לגלח.

[3] פי', הא דדוחה עשה דמצורע את לאו גרידא של הקפת הראש בסתם אדם, לא צריך לזה קרא ד"ראשו" כי כבר למדנו מדין כלאים בציצית שעשה דוחה לא תעשה. ולכן סובר תנא דברייתא זו שהפסוק בא ללמד על מצורע שהוא נזיר שיש כאן גם עשה דנזיר שלא יגלח, וקמ"ל שעשה דוחה לא תעשה ועשה.

[4] רבא רמי, כתיב "הכנף" דמשמע דבעינן מין כנף - כלומר שכל בגד צריך לעשות את הציצית שלו ממין הכנף עצמו, ומצד שני כתיב "צמר ופשתים" משמע שצריך לעשות הציצית דוקא מצמר ופשתים ולא ממינים אחרים. ומתרץ, דצמר ופשתים בא לרבות שפוטרים בכל סוגי הבגדים, משא"כ שאר המינים הם פוטרים דוקא במינם אבל שלא במינם אינם פוטרים. ואליבא דרבא אין לנו מקור מכאן דעשה דוחה לא תעשה, דצמר ופשתים לא בא ללמד שתעשה מהם ציצית יחד - ותשמע מזה ששרי כלאים בציצית ועשה דוחה לא תעשה, אלא זה בא ללמד שצמר ופשתים פוטרים בין במינם ובין בשאינו מינם.

[5] פי', בדין תגלחת מצורע. אכן בכל התורה קי"ל שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה. וגם למ"ד שלומד זאת מ"ראשו" דמצורע גבי נזיר מצורע - ועשה דנזיר כן שוה בכל, מ"מ לא יכול ללמוד לכל התורה שיהיה עשה דוחה לא תעשה ועשה, כמו שכתבו התוס' (בד"ה נזיר), דיש לדחות מה לעשה דנזיר שכן ישנו בשאלה, וכיון שאפשר לעוקרו מעיקרא לכן הוא נדחה.

[6] נאמר בכהנים (ויקרא יד:יט) "ופאת זקנם לא יגלחו", והייתי אומר שאפי' אם הוא מצורע לא יגלח, קמ"ל "זקנו" דמצורע שכן יגלח. ומזה שמעינן שעשה דתגלחת מצורע דוחה לא תעשה הנ"ל וגם דוחה עשה האמור בכל מצות הכהנים דכתיב (שם כא:ו) "קדושים יהיו".

[7] הקשתה הגמ' למה לא סגי לזה הדרשא מ"ראשו" דמצורע, הרי הפסוק זה אמור בסתם ומיירי בין במצורע ישראל שיש בו רק לאו גרידא ובין במצורע שהוא נזיר או כהן שיש בו לאו ועשה ובכל אופן ילפינן מ"ראשו" שתגלחת מצורע דוחה, וא"כ מזה יש ללמוד שעשה דוחה לא תעשה ועשה בין בכהנים ובין בנזיר דכיון שהם שקולים יש ללמוד את שניהם. ותירצה הגמ', שבאמת אינם שקולים וצריך פסוק אחד לנזיר ואחד לכהן, דבנזיר יש קולא שכן ישנו בשאלה וא"כ נימא שדוקא בו עשה דוחה לא תעשה ועשה ולא נלמד לכהן, ובכהן יש קולא שאינו לאו השוה בכל ולכן בו עשה דוחה לא תעשה ועשה, משא"כ לאו דנזירות ששוה בכל דגם נוהג בנשים.

[8] אבל אינה מועילה במספרים או במלקט וברהיטני, שאין נעשה בהם גילוח והשחתה יחד (מספרים מגלחים ולא משחיתים, ומלקט ורהיטני משחיתים ולא מגלחים - ופטור עליהם אם סיפר בהם סתם אדם את זקנו אף שאינו במקום מצוה). ומזה דאתא קרא ד"זקנו" לדחות את ל"ת ד"ופאת זקנם לא יגלחו" ש"מ שגילוח מצורע צריך שיהיה במספרים דוקא.