[1] פי', שאם התחיל להיות נזיר ונטמא, הפסיד את הימי נזירות שמנה עד עתה וצריך לחזור ולמנות מתחילה.

[2] וילפינן לה מק"ו, ומה נזיר שקיבל עליו נזירות בבית הקברות שהוא טמא - דאינו סותר ימים קודמים כיון שלא מנה עדיין כלום, ואינו עושה תגלחת של נזירות דטומאה אלא שערו ראוי לתגלחת דטהרה, בכל אופן לא עולים לו ימי טומאתו (עד שנטהר) לימי נזירותו. ימי חילוטו של מצורע שאין שערו ראוי לתגלחת נזירות, דהרי הוא צריך לגלח את שערו מדין צרעתו, ק"ו שלא יעלו לו ימי חילוטו בנזירותו.

[3] פי', הימים שיש בין תגלחת ראשונה לתגלחת שניה של מצורע. דמצורע טעון ב' תגלחות, תגלחת אחת כשנרפא הנגע, ואחרי שגילח פעם אחת מונה שבעה ימים ועושה את התגלחת השניה.

[4] וילפינן לה מבמה מצינו דכמו ימי חלוטו שטעון תגלחת בסופם לא עולים לו ימי נזירותו, כך ימי סופרו שטעון תגלחת בסופם לא עולים לו בימי נזירותו.

[5] דהיינו הימים שעדיין לא הוחלט לכהן שהוא טמא.

[6] והגם שגם בימי הסגרו הוא מטמא משכב ומושב כמו בימי חלוטו, מ"מ כיון שחלוק הוא שלענין ימי חלוטו בסופו טעון תגלחת וקרבן כדין נזיר טמא משא"כ בימי הסגרו שאין טעון תגלחת ואינו מביא קרבן, ולכך דוקא בימי חלוטו לא עולים לו לימי נזירות, אבל ימי הסגרו כן עולים.

[7] במזיד חייב כרת ובשוגג חייב קרבן עולה ויורד.

[8] וס"ל שאפי' טומאות כגולל ודופק ורובע עצמות מן המת שהגם שאין נזיר מגלח עליהם, חייב עליהם משום ביאת מקדש, דלא גרעו מטומאת שרץ. וסברת ר' יהושע, דאף שעל טומאת שרץ חייב, מ"מ גבי טומאת מת איכא הלכה למשה מסיני שרק על טומאות שנזיר מגלח עליהם נאמר בהם שחייב עליהם משום טומאת מקדש וקדשיו, אבל לא על טומאות שאין מגלח עליהם.