[1] דכמו שמצינו שחטאת שמתו בעליה למיתה אזלה, כך הדין בחטאת כאן שלבסוף הפר לה הבעל ולא נצרכה לה, ג"כ הדין כן.

[2] דהיינו שהעולה תקרב כדינה - כליל תקטר, והשלמים כדינם, אלא שנאכלים כדין שלמי נזיר ליום אחד, ולא כמו כל שלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד, והטעם משום שבהתחלה הופרשו להיות שלמי נזיר ולא שלמים רגילים. אולם אף שבכל שלמי נזיר צריך להביא לחם, כאן לא תביא אתם לחם (חלות ורקיקין) דהא הפר לה בעלה נזירותה - ואין כאן "כפי נזיר" ולחם של שלמי נזיר צריך לתת אותו על כפיו.

[3] שלא פירשה את המעות מה לחטאת ומה לעולה ולשלמים - אלא כל המעות מעורבים יחד.

[4] ולא נהנין מהמעות מדרבנן, אבל גם לא מועלין בהם, דכיון דלים המלח אזלו לא קרינן ביה "קדשי ה'".

[5] ויש חילוק ביניהן, שבדמי עולה יש בהן מעילה, שאם נהנתה מן המעות בשוגג - יש להן דין מועל בהקדש שצריך להביא קרן וחומש ואשם מעילות. ודמי שלמים אין בהן מעילה.

[6] ר' יהודה אומר "אדם מביא קרבן עשיר על אשתו", כלומר בקרבן עולה ויורד, ולא יכול לומר שהיות שאשתו היא עניה - שאין לה מדידה כלום אינה חייבת אלא קרבן עני, ושאין רצונו לתת יותר מזה, אלא כיון שהוא זה שמחויב להביא את קרבנותיה והוא עשיר, לכן הקרבנות הם כקרבן עשיר. דהרי כותב לה "כל אחריות דאית ליך - עלי". ורבנן חולקים וסוברים שאין אדם חייב להביא קרבנות אשתו, אלא היא צריכה להביא אותם משלה - ולכן היא נחשבת כעניה ומביאה קרבן עני, ואם אין לה מאיפה להביא משלה, הוא מביא במקומה ומנכה לה את הדמים של הקרבן מכסף כתובתה.

[7] דכיון שהבעל משועבד להביא את קרבנות אשתו משלו, הרי שכדין הקדישה אותם ולא יוצאים לחולין בהפרת הנזירות שלה. [דכיון דבעל מיגז גייז את הנזירות, נמצא שכדין הקדישה].

[8] דהבעל משועבד רק במה שהיא צריכה, וכאן נתברר שלא הוצרכה לקרבנות אלו.

[9] פי', דהרי לרבנן לא משועבד לה - ובכלל לא היתה יכולה להקדיש, ואם בכל אופן הקדישה - על כרחך מיירי באופן שהקנה לה בעלה מדעתו בהמות שתקדישם, ואחר שהקנה לה הרי הם כשלה שלא יוצאים לחולין. ורבא דוחה, דגם אליבא דרבנן שמיירי שהקנה לה, זה רק אם תצטרך להם.