-------------------------------------------------

[1] אכן כתבו התוס' (ד"ה דאי) בתרוצם השני, שגם רב אשי מודה באופן שלבסוף זרק, שחשבינן כבר משעה שעומד לזרוק כזרוק דמי, וכל מה שבא רב אשי לחלוק הוא באופן דאיירי בסוגין שאירע פסול קודם זריקה, ובזה ס"ל שלא אמרינן גם לר"ש כזרוק דמי היות שהוא מחוסר מעשה - ואינו חשוב שהיה לו שעת היתר לכהנים.

[2] דהיה כאן הקדש בטעות, ולצד שלא חטא לא הקדישו בכלל. וחכמים חולקים וס"ל שכן הקדישו באותה שעה מחמת שהיה לבו נוקפו.

[3] הנה סברת ר"א שאדם יכול להתנדב אשם תלוי בכל יום, וא"כ לטעמיה לכאורה גם אם נודע לו אחר שחיטה צריך שיהיה האשם כשר. וע' שפת אמת כאן, ובשטמ"ק בכריתות (דף כג: אות ח') שכתב דמספקא לן אי אתיא כר"א.

[4] ולכן בצריד של מנחות [היינו גוש סולת שלא התערב טוב בשמנו שלא הוכשר לקבל טומאה אלא מחמת חיבת הקודש כעצים ולבונה] שנגע בו שרץ, מסתפק בזה ריש לקיש האם חיבת הקודש מהני גם למנות בו ראשון ושני שישרפו אותו.

[5] ולכן נותר ופרה מטמאים טומאת אוכלים מכח חיבת הקודש אפי' שהם עומדים לשריפה ויש לכאורה לחושבן כעפר בעלמא.

[6] הגם שדין זה לא כתוב במשנה אלא גבי שני כלים, כבר כתבו המפרשים שהוא הדין לרישא גבי מחבת ומרחשת, ופשוט.

[7] פי', דכיון שנדר להביא בכלי אחד והביא בשני כלים הרי הוא קומץ שני קמצים במקום אחד וזה לא כמו שנדר, ועוד דהרי זו מנחה חסרה דהוציא ממנה שני קמצים להקטרה במקום אחד.

[8] הנה בסיפא של המשנה גבי אמרו לו בשני כלים נדרת והוא בכל אופן נתן לכלי אחד הרי זה "כשתי מנחות שנתערבו", ופירש"י שהדין בזה שאם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה כשרות, ואם לאו פסולות. והוסיף רש"י, דגם מה שאמרינן לעיל "אלו להביא בשני כלים והביא בכלי אחד - פסול" מיירי שאין יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה, אבל אם יכול לקמוץ הם כשרות. [וע' בתוד"ה כשתי].