[1] בשני מקרים אלו הדין הוא אליבא דתנאים אלו שבמזיד קידש ובשוגג לא קידש, והיינו שמצד הדין אפשר לקדש באופן זה לשיטתם, אלא שבשוגג אינה מקודשת משום שלא רוצים וכדלהלן. וע' בטבלא בדף הקודם בפירוט המחלוקת של ר"מ ור' יהודה.

[2] היא אינה רוצה לקבל מעשר - כדי שלא תצטרך לטרוח בדרך להעלותו לירושלים, אולם הוא כן רוצה לקדש אותה במעשר, דשמח הוא לקנות אשה ממילא רק במעות מעשר.

[3] דשניהם אינם רוצים לעבור עבירה בשוגג שיתחלל הקדש על ידם.

[4] היא לא רוצה משום טירחא דאורחא, והוא אינו רוצה לפירוש הראשון ברש"י משום שהאונס של הדרך עליו הוא, כיון שאינו שוה פרוטה כאן אלא בירושלים. ולכן אם היה יודע מתחילה שהם מעשר לא היה רוצה לקדש אותה בהם כדי לא לקבל עליו אונס הדרך. ולפירוש שני, אפי' אי נימא דאינו מקבל את האונס של הדרך, בכל אופן אינו רוצה לקדש אותה במעשר, כיון דשכיח שיאבד ממנה בדרך והיא תעצב ותאמר לו שקידשה בדבר שלא נהנתה ממנו.

[5] היא לא ניחא לה שיתחלל הקדש על ידה, אולם הוא ניחא ליה לקנות אשה ממילא, ואף שלבסוף הוא יצטרך להחזיר להקדש, מ"מ ניחא ליה עתה לקנות את האשה ולבסוף הוא יחזיר להקדש.