[1] כלומר, שנתן לה רשות שהיא תגבה לעצמה את החוב שיש לו בעל פה אצל אחרים.

[2] רב הונא חידש בשם רב שאם נמצאים בעל הכסף ומי שאצלו הכסף ומי שרוצים לזכות לו ביחד אפשר לעשות "במעש שלשתן" זה הקנא בדבור בעלמא, ויקנה המקבל את המנה. והעמידה הגמ' את מחלוקת ר"מ וחכמים האם אמרינן הכי דוקא בפקדון שהמנה בעין, או אפי' במלוה שהמנה לא בעין. דר"מ דס"ל שמקדושת ס"ל שאפי' במלוה, ואילו חכמים ס"ל שרק בפקדון אמרינן הכי.

[3] פי', הם מסתפקים האם כר"מ דעדי חתימה כרתי ואינה מקודשת, או כר' אלעזר דעדי מסירה כרתי וא"כ היא מקודשת. ולכן ס"ל שאם יש בנייר שו"פ היא מקודשת - כיון שדעתה על הנייר, ואם אין בו שו"פ הרי היא ספק מקודשת וכנ"ל שזה תלוי האם הלכה כר' מאיר או כר' אלעזר. וזה שפירש"י שלא גרסינן הכא "אינה מקדושת" - כיון שהוי ספק.

[4] ומעמידה הגמ' דכו"ע ס"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, והרי שכל מה שעושה איזה שוה פרוטה היא חייבת לו שכר פעולה על זה והתשלום נזקף עליה במלוה.

[5] ולכן לא היה כאן מלוה כלל, והוא מקדש אותה במה שנותן לה את שווי מלאכתו. ואילו חכמים ס"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וממילא כל שכר פעולתו הוא מלוה עליה.

[6] ס"ל דלכו"ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ואינו מקדש אותה בשכר הפעולה כי הוא מלוה - והמקדש במלוה אינה מקודשת, אלא שנחלקו האם אומן קונה בשבח כלי, דלר"מ אומן קונה בשבח כלי ומה שהשביח בזה התכשיט נחשב שהוא שלו, וכשנותן לה את זה הרי נותן לה ממשות, ולרבנן אינו קונה ולא נתן לה כלו.

[7] ס"ל דאין אומן קונה בשבח כלי וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ומקדש במלוה אינה מקודשת, ולכן על כרחך מיירי לר"מ שהוסיף לה נופך משלו - ובא לקדשה באותו הנופך, ולכן לר"מ מקודשת. וחכמים ס"ל דכיון שיש כאן מלוה של שכירות ופרוטה של נופך, אמרינן ד"מלוה ופרוטה - דעתה אמלוה" - ולכן אינה מקודשת.

[8] ואפי' הוסיף לה נופך משלו לא מהני, דס"ל מלוה ופרוטה דעתה המלוה.

[9] כלומר, כיון שיש כאן מלוה ופרוטה של הוספת נופך, וס"ל שבמלוה ופרוטה דעתה על הפרוטה ומקודשת, ולא כר' נתן שלא חילק בזה.

[10] ובשכירות אינה מקודשת, כי בזה ס"ל כר' נתן שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוי מלוה, ולא כת"ק שאינה אלא לבסוף ולא הוי מלוה.

[11] פי', ואם אין בכלי שו"פ אינה מקודשת ולא מועילים המים להצטרף לשו"פ, והטעם דכיון שמים אינה חשובים אין דעתה אלא על הכלי.

[12] דכיון שהמים בטלים לכוס לכן מקדש בשניהם, ומצטרפים לשו"פ.

[13] ואם אין ביין שו"פ אינה מקודשת ולא מצטרף הכלי לשו"פ, כי דרך לשתות את היין מיד ולהחזיר הכוס לבעלים.

[14] דהיין חשוב ואינו בטל לכוס, אולם אינו מספיק חשוב להתקדש בו לבד, ולכן צריך שיהיה רק בכוס שו"פ.

[15] כיון שהדרך היא לשמור הציר בכלי לימים רבים, ולכן הדרך לתת שניהם יחד ומצטרפים לשו"פ.

[16] דכיון שהוא חשוב הרבה כוונתו עליו, אבל אין הכוס בטלה לו.

[17] הגמ' מסיקה שגם אליבא דר' שמעון אפי' אם הטעה לשבח אינה מקודשת, דכמו גבי יין וחומץ י"ל דאיכא דניחא ליה בחמרא ואיכא דניחא ליה בחומץ (הגם שודאי שהיין משובח מן החומץ), כך לגבי כסף וזהב. אלא מיירי בשליחות, אכן מצד לשון המשנה אי אפשר להעמיד בשליח של הבעל, ולכך העמידה הגמ' דמיירי בשליח של האשה, וכגון שאמרה לו צא קבל קידושי מפלוני שאמר לקדש אותי בדינר כסף, ונתן לו מטבע צרור בסמרטוט ונמצא בסוף שהוא של זהב, דרבנן סברי שהוא קפידא והיא רוצה להתקדש דוקא בשל כסף, ור' שמעון ס"ל שכוונתה לומר לשליח שאפי' אם רק יתן לו דינר של כסף ג"כ היא מסכמת לקידושין, ובודאי אם יתן של זהב שהם קידושין. [אכן אם הם מדברים ביניהם המקדש והמתקדשת, שם דעתה בבירור על מה שאמר לה דוקא].