[1] כן חידש רבא דלא שנו שאינה מקודשת אלא באמר לה "בזו ובזו ובזו", אבל אמר לה "באלו" מקודשת, דלא הוי מלוה, אלא מה שאוכלת מדנפשה קאכלה. וביאור החילוק, דכשאומר "בזו ובזו ובזו" עדיין לא סיים את דיבור הקידושין ולא חלו הקידושין, וכשאוכלת נהפכים הם למלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת, משא"כ כשאמר "באלו" שנגמר דיבור הקידושין, ורק הוא פורע לה לאט לאט, שאז מה שהיא אוכלת משל עצמה היא אוכלת ולא הוי מלוה.

[2] פי', וכיון שהיא מתביישת לתבוע ממנו את הדינר שחסר, לכן לא סמכא דעתה שישלים לה ואינה מקודשת.

[3] אפי' דס"ל שעדיין המלוה יכול לחזור בו, מ"מ לענין אונסים לא גרע מהשאיל לו קרדום שיכול המשאיל לחזור בו ובכל אופן כל זמן שלא חזר בו חייב השואל באונסים אפי' שלא הספיק עדיין להשתמש בו.

[4] גם לדעת ת"ק, דכל מה שאמר ת"ק שאינו יכול לחזור בו מיירי דוקא במלוה שאינה חוזרת בעין, אבל בשאלה שחוזרת בעין יכול לחזור בו לכו"ע כל זמן שלא ביקע בו.

[5] כלומר, שנתן לה רשות שהיא תגבה לעצמה את החוב שיש לו על אחרים.

[6] פי', שאפי' שלא כתב שטר על נתינת השטר חוב מהני, ד"אותיות נקנות במסירה". אכן חכמים פליגי וס"ל שאין אותיות נקנות במסירה, וכדי להקנות את השטר חוב צריך נוסף, וכיון שכאן לא כתב לה עוד שטר אינה מקודשת.

[7] פי', כו"ע לא ס"ל כרבי דאותיות נקנות במסירה, אלא נקנים דוקא בשטר, ונחלק האם צריך לעשות כדינו של רב פפא ולכתוב בשטר "קני לך וכל שיעבודיה". כלומר, דכאן מיירי שלא כתב כן, ור"מ לא ס"ל כרב פפא, ולכך מועיל השטר אפי' שלא כתב, ורבנן ס"ל כרב פפא שכל שלא כתב כן לא מהני.

[8] פי', דכו"ע אית להו דרב פפא ומיירי שכתבו בשטר "קני לך וכל שיעבודיה", אלא שנחלקו בסברת שמואל האם יכול המוכר שטר חוב למחול על השיעבוד של השטר ולפטור את הלווה, או לא. דר"מ ס"ל שלא יכול למחול, ולכן סמכה דעתה להתקדש בשטר, ואילו חכמים ס"ל כשמואל שיכול למחול, ולא סמכה דעתה, כי דואגת שמא ימחול השיעבוד שבשטר ונמצא שלא יהיה לה כלום.

[9] פי', לכו"עא אית להו דשמואל שיכול למחול את השטר, אלא שסובר ר"מ שהיא סומכת דעתה שודאי לא ימחול את השטר לאחרים ויפסיד אותה שהיא אשתו, ולכן היא מתקדשת לו בזה. ואילו חכמים ס"ל שלא סמכה דעתה.