[1] דכיון שהיא בת כהן, ובקיאה היא בשמירת תרומה ולמוכרה בימי טומאתה לכן נותן לה הכל תרומה ותמכור ותקנה חולין. ודוקא בארוסה דהואיל ובבית אביה היא - טורח אביה למכור התרומה בשבילה לפי שהוא רגיל בכך, אבל נשואה אפי' שהיא בת כהן לא מטריחים אותה לצאת לשוק למכור - דכל כבודה בת מלך פנימה, דהא אביה ואחיה אינם אצלה כדי שימכרו בשבילה.

[2] והגם שאם יתן לה בדיוק כדי מזונותיה תרומה, כשתמכור את התרומה לא תוכל לקנות חולין, כיון שהתרומה זולה הרבה מן החולין, בכל אופן אינו חייב להשלים לה, והעיקר שנותן כדי מזונותיה אפי' שהוא מתרומה.

[3] ואף שאין ימי נדתה עולים כל כך הרבה, מ"מ נשים עלולות להטמא בקל לכן צריך לתת מחצה חולין, כן פירש ביפה עינים בשם הירושלמי.

[4] דרגילה להיות טמאה שליש חודש, לכן יתן לה שליש חולין לימי טומאתה.

[5] כלומר, צריך לתת לה הרבה תרומה, שיספיק לה למכור אותם ותוכל לקנות כדי מזונותיה מחולין בימי טומאתה. וזה הנפ"מ שיש בין שיטת ר' יהודה לר' טרפון, שלר' טרפון נותן כדי מזונותיה מתרומה ובימי טומאה מפסידה שצריכה להשלים ההפרש בין תרומה לחולין, ואילו לר' יהודה נותן לה תרומה ברוח שתוכל למכור ולקנות כדי מזונותיה חולין לימי טומאתה.

[6] ומיקל עליה יותר מר' יהודה, שכיון שיהיה לה כל כך הרבה תרומה, תוכל למכור התרומה בזול מאד ובלא טרחא ובקל תקנה לעצמה חולין כדי צרכה לימי טומאתה.

[7] אולם משהגיע זמן הוא מייחד לה מקום - כדי שלא תפסיד מזונותיו לתתם לאחרים.

[8] שמא ימצא בה מומין ויתבטלו הקידושין, אכן מעת שמגיע הזמן הוא בודק אותו בקרובותיו בדיקת חוץ, ויש לסמוך על זה שאין בה מומין.

[9] בדיקת חוץ שבודקה בקרבותיה לא שמה בדיקה, ויש לחוש שמא ימצא בה מומים כשיכנסנה שבודקה בעצמו.

[10] ומיירי שהקדיש "ידיה לעושיהן" - שהידים נמצאות בעולם. אבל אם הקדיש מעשה ידיה הוא תלוי במחלוקת האם יכול אדם לה קדיש דבר שלא בא לעולם, דלר"מ קדוש ולר' יוחנן הסנדלר אינו קדוש.

[11] וכתבו התוס' (בד"ה מאי), דמה שהעמידו את המשנה בניזונת, הכוונה שהוא רוצה לזונה והיא אינה רוצה, אבל אם היא ניזונת ממש ממנו ודאי שאינה עושה ואוכלת.

[12] ס"ל שתקנו מעשה ידים תחת מעה כסף, ולכן אינו קשור לנידון אם מעלה לה מזונות או לא מעלה לה מזונות, אלא תלוי אם מעלה לה מעה כסף או לא.

[13] ונאמרו בגמ' שני טעמים לשיטתו, או משום דס"ל לר"מ בעלמא שאדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם, או הטעם משום שר"מ ס"ל בעלמא ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה" ולכן על כרחך כוונתו היא כאילו אמר לה "יקדשו ידיך לעושיהן" - שהידים נמצאים בעולם.

[14] דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, וס"ל לא אומרים ש"אין אדם מוציא דבריו לבטלה".