[1] דקיימא לן דאין לוקה ומשלם, וס"ל דממונא משלם ולא לקי.

[2] דכיון דכתיב בענין מלקות "כדי רשעתו" - אנו דורשים רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, וכיון דסמיך ליה "ארבעים יכנו" - הרי שגזרה התורה שמתוך שתי הרשעיות אתה דן אותו במלקות ולא דן אותו בממון.

[3] ד"בפירוש ריבתה תורה חובל בחברו לתשלומין", דמכדי כתיב (ויקרא כד:יט) "כאשר עשה כן יעשה לו", ולמה כתב עוד (שם:כ) "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו", ללמד שהעונש הוא בדבר שיש בו נתינה - דהוא ממון.

[4] וביארו התוס' (בד"ה שלא) את פירש"י, שאין לנו לבטל את הפסוק האחד לגמרי ולקיים את הפסוק האחר, אבל אם היו שני החיובים באים מקרא ד"כאשר זמם" - שלא היה מתבטל הפסוק בקיום אחד מהם, לא היינו עושים אלא עונש אחד גם לר"מ, וכגון שהעידו על אחד שהוציא שם רע על אשתו, שחיוב הממון והמלקות של העדים זוממים שניהם מכאשר זמם - אה"נ דלא יהיה חייב בשניהם. ור"י חולק וס"ל שיהיה חייב בשניהם. ופירש דה"ק דלא השם המביאו לידי מלקות וכו', דהיינו שלא נכתבו התשלומים בסמוך לחיוב המלקות, ואינם לאו הניתק לעשה, ע"ש. ובפירוש הר"ש מדרויי"ש.

[5] דבפירוש ריבתה תורה עדים זוממים לתשלומין, דהכי כתיב (דברים יט:יט) "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", למה צריך לכתוב עוד בעונשם "ולא תחוס עינך נפש בנפש... יד ביד", אלא שבא לרבות דבר הניתן מיד ליד - דהיינו ממון.