[1] פירש"י דר' חייא ס"ל כרב, שאמר שגם ר"ש מודה שאסור להוציא אפי' כלים ששבתו בחצר מחצר לחצר (או לחורבה) אם עירבו בני אותה החצר, דכיון ששכיחי עתה בחצר כלי הבתים, יש לגזור על כל הכלים שלא יוציאם, דשמא יבוא להוציא כלים ששבתו בבתים.

[2] פירש"י דכך מעיד ר' חייא בשם אביו, ששמע ממנו ש"אף לשעירבה", ומפרש ר' חייא שודאי הכוונה שאף לשעירבה נותנין את החורבה, וממילא שתיהן אסורות - דרשות שתיהן משתמשת בה (ע' ריטב"א). והטעם שנותנים אותה אף לשעירבה כדי לאסור, הוא משום דגזרינן אם יראו בני החצר שעירבה את בני החצר שלא עירבה משתמשים בחורבה, יבואו גם הם להשתמש ולהוציא לה כלים ששבתו בבתים.

[3] ואינו דומה לשתי חצרות, שפשוט לנו בדעת רב שאם אחת עירבה ואחת לא עירבה, זו שעירבה ודאי אינה יכולה להשתמש בזו שלא עירבה, ואילו כאן בחורבה אתה מתיר גם לזו שעירבה אף שיש בה כלי בתים בתוכה להשתמש בחורבה. דשאני חצר, שכיון שהכלים משתמרים בתוכה יש לחוש שמא יבוא להוציא מחצר לחצר כלי הבתים, אבל לחורבה שאין כלים משתמרים בתוכה שאין דרך להוציא לשם כלים, לכן אין לגזור שמא יוציא לשם כלי בתים.

[4] ביארו התוס' (בד"ה גפנים), דלמ"ד נראה מבחוץ ושוה מבפנים נידון משום לחי ופתח, וא"כ הגיפופי שיש בגדולה מועילים להיות מחיצה גם לקטנה, על כרחך צ"ל שכל הנידון כאן הוא באופן שנכנסים כתלי קטנה תוך הגדולה, שבכה"ג לא מהני הגיפופי של הגדולה לקטנה לכו"ע.

[5] למדה הגמ' מהמשנה שדיורי גדולה מושלים בקטנה - ומושכין אותה אצלן, ולכך כל דיורי החצר הקטנה חשובים כאילו הם בגדולה, וכלשון המשנה "כפתחה של גדולה" - דהיינו שכולה נחשבת כפתח של גדולה, לכן חשוב כאילו זורע במקום הגפנים שבגדולה - ואסורים הזרעים.

[6] ס"ל לאביי שלא מצינו מחיצה לאיסור, ולכך אם היה רחוק ד' אמות היה הדין שמותר לזרוע. דהא לולא הגיפופים שבגדולה, אם היו ב' החצרות פרוצות זו לזו, היה מותר, לא יתכן שעכשיו שנוספה מחיצה - דהיינו גיפופי הגדולה, יהיה אסור.

[7] דהא כלפי הזרעים שבגדולה יש להם מחיצה וכנ"ל.

[8] דכיון שאין דיורי הקטנה מושלים בגדולה, הרי שיש כאן מחיצה טובה בין הגפנים לבין הזרעים - כלפי הגפנים, ובין אם הם בתוך ד' אמות לזרעים ובין אם מחוץ לד' אמות - הגפנים מותרים.

[9] כן משמע מלשון הגמ' שאמרה "מותר לזרוע את הגדולה" - משמע שאין כאן שום דבר שנאסר. והקשה רש"י מדוע, הרי יש לנו לחשוב את הגפנים שבקטנה כאילו הם בגדולה - מחמת שהם נמשכים אצלה - ויאסרו הגפנים מחמת הזרעים שבגדולה. ותירץ,שכאן מיירי בשאר זרעים שאינם אסורים אלא מדרבנן (ולאפוקי קנבוס ולוף - מיני ירקות - שהם הזרעים האסורים מה"ת), ורבנן גזרו רק בכה"ג שזורע באיסור. והנה אחר שזרע גפנים בקטנה מותר לו לזרוע אח"כ זרעים בגדולה, דהרי לגדולה יש מחיצה מחמת הגיפופי, וכיון שזרע בהיתר - אין לנו לקונסו כאשר יגדלו הזרעים ולומר שיאסרו את הגפנים. והתוס' הקשו על זה ע"ש, ופירשו הם, דהכל הולך אחר הגדולה, ואם בגדולה היו גפנים - הרי שיש גם בגדולה וגם בקטנה שם "כרם", ואסור לזרוע את הקטנה, כי הוא זורע זרעים בכרם. אכן אם זורע זרעים בגדולה, הרי שבין הגדולה ובין הקטנה יש להם שם "שדה" (דהקטנה נגררת אחר הגדולה), ואין איסור לנטוע גפנים בשדה, דהפסוק אומר "לא תזרע כרמך כלאים", ולא אומר "שדך לא תטע כרם".

[10] פי', שעומד חוץ לפתח בית הכנסת במקום שנסגרת הדלת ולבחוץ.

[11] דכיון שאין דבר שבקדושה בפחות מעשרה, הרי שלא יכול לענות - כיון שאין עשרה עמו.

[12] ס"ל שאפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.