עירובין דף עט. א

האם אמרינן דבסתמא [1] עפר בטל לדינים דלהלן?

לענין סתימת חריץ שבין ב' חצרות - עירובין לענין בית להחשב טומאה רצוצה - אהלות
לרב אסי [2] לר' יוסי, סתם עפר בטל. לרבנן, סתם עפר אינו בטל
לרב הונא בריה דרב יהושע [3] סתם עפר בטל לכו"ע סתם עפר אינו בטל לכו"ע
לרב אשי עפר בחריץ בטל לכו"ע עפר בבית אינו בטל לכו"ע

ערמת תבן שבין ב' חצרות או בית מלא תבן שבין ב' בתים, האם מותר להאכיל בהמתו משם?

להעמיד בהמתו שם שתאכל [4] לתת בידים תוך קופתו
במתבן שבין ב' חצרות מותר אסור [5]
בבית עם תבן שבין ב' בתים מותר מותר [6]

האם מחיצות שאינם מגיעות לתקרה באופנים דלהלן, שמן מחיצות?

בבית י"ג טפחים פחות משהו בבית עשרה
במחיצה עשרה הוי מחיצה מדין לבוד ----
במחיצה שבע ומשהו לא הוי מחיצה לאביי: לא הוי מחיצה [7]
לרב הונא בדר"י: הוי מחיצה

עירובין דף עט: א

המבטל רשותו האם צריך לבטל ולנעול?

לענין שאר בני החצר לענין המבטל עצמו
לתירוץ ראשון סגי או בביטול או בנעילה
לאיבעית אימא סגי או בביטול או בנעילה צריך גם לנעול [8]

האם אפשר לזכות את העירוב באופנים דלהלן? [תוד"ה ומזכה].

הסמוך על שולחן אביו שאינו סמוך על שולחן אביו
בנו קטן אינו מזכה לשמואל: אינו מזכה
לר' יוחנן: מזכה [9]
בנו גדול לשמואל: מזכה
לר' יוחנן: אינו מזכה [10]
מזכה

-------------------------------------------------

[1] פי', שלא ביטל את העפר שם להדיא, אלא הונח העפר שם בסתם ואין ידוע אם יקחנו משם או לא.

[2] ולפירושו משנתנו שאמרה בסתמא גבי חריץ שמלא עפר מערבין אחד ואין מערבין שנים, וסוברת שאפי' סתם עפר בטל - היא כר' יוסי. ואילו המשנה באהלות שסוברת שדוקא אם ביטל את העפר וצרורות בבית שיש בו מת, הוי טומאה רצוצה ובוקעת ועולה עד הרקיע, היא כרבנן החולקים על ר' יוסי, וס"ל שצריך לבטל להדיא.

[3] ס"ל לרב הונא בריה דרב יהושע שאין לנו להשוות את הנידון שבשבת לעירובין, דמשנתנו מיירי בשבת שאסור לטלטל את העפר, ולכן סתם עפר בטל. משא"כ במשנה באהלות, שיכול לטלטל את העפר, לכן סתם עפר אינו בטל.

[4] ביארה הגמ', דאין הכוונה שמוליך את הבהמה לשם בידים, דהרי אמר רב הונא אמר ר' חנינא מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים (מחוברים) בשבת (שתאכלם), ואין מעמיד אדם בהמתו על גבי מוקצה, (פי', דאסור דאורייתא דמחובר חמיר ליה ולא חיישינן שמא יתלוש בידים להאכילה, משא"כ איסור מוקצה שהוא קל יותר, יש לחוש שמא ישקול בידים ויאכיל לה, לכן אסור להעמידה שם). ולכן העמידה הגמ' באופן "דקאים לה באפה ואזלה ואכלה", פי' שעומד בדרכה שלא תלך למקום אחר אלא לשם, ומ"מ היא הולכת לשם מעצמה.

[5] ופירש"י ב' לשונות מה הוא טעם האיסור. בלשון ראשון פירש"י, דכיון שנוטל בידים לתוך קופתו יש לחוש שמא יטול הרבה ביחד, וימעט את גובה הערמה מי' טפחים ויבטל את המחיצה בשבת ויאסור את הטלטול. ובלשון שני פירש"י, שהאיסור משום שהוקצה מאתמול למחיצה זו.

[6] ביארה הגמ', דכיון שיש תקרה וניכר אם יפחת מי' משום שגג הגדיש מתרחק מן התקרה לכן לא חששו. וגם איסור מוקצה אינו שייך אלא מי' ולמטה שמוקצה למחיצה, אבל מה שלמעה מהמחיצה מותר.

[7] וביארו התוס' (בד"ה דכל), דאע"ג שבעלמא אית ליה לאביי דין לבוד, מ"מ כאן חסר תרתי, דגם אין בהם שיעור י' טפחים וגם אין מגיעות לתקרה, ובזה לא אמרינן שיועיל להיות מחיצה.

[8] דכיון שהוא רגיל בביתו בעי לדידיה הרחקה יתירה שלא יבוא לטלטל, וס"ל להאי תנא בכל מבטלי רשות דבעי לנעול. ותוס' (בד"ה ואיבעית) חולקים, וס"ל שדוקא כאן שהורגלו לטלטל בלא שום עירוב כשהיה התבן מפסיק, לכן יש לחוש, אבל באנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, שלא הורגל לטלטל באותה חצר אלא על ידי עירוב או בטל, לא בעי נעילת דלת.

[9] ואע"ג שלקטן אין יד, מ"מ לענין שיתופי מבואות הקלו, דהרי מצאנו שגם אמה עבריה יכול לזכות על ידה - אף שהיא קטנה, דהרי אם הביאה ב' שערות מה בעי גביה. [אמה עבריה לא נחשבת סמוכה על שולחן אדונה, משום שבשכר עבודתה היא אוכלת. ור"י פירש, שדוקא גבי מציאה אמרינן בבנו גדול הסמוך על שולחנו שאם לא יתנה לאביו יש לחוש שלא יתן לו מזונות, אבל שאר בני אדם הסמוכים על שולחן של בעה"ב אין מציאתן שלו].

[10] דס"ל לר' יוחנן שלא גדול - גדול ממש, אלא גדול וסמוך על שולחן אבין נקרא קטן, וקטן שאינו סמוך על שולחן אביו נקרא גדול.

עוד חומר לימוד על הדף