[1] אותו פלוני שהובא בשבילו ודאי אסור לאוכלו, כיון שנעשה כאן דבר איסור בשבילו להביא מחוץ לתחום, אכן מכיון שהוא רק איסור דרבנן של הבאה מחוץ לתחום ולא איסור דאורייתא כצידה, אינו אסור אלא בשביל אותו שהובא בשבילו ולא בשביל אחרים.

[2] כך היה מעשה שהובאה לפת למחוזא (שהיתה כמושה שודאי נתלשה מאתמול), והתיר רבא, כיון שלא בא אדעתא דישראל, אולם כשראה שמרבים להביא - והיינו שהיו מביאים גם לדעת הישראל - אסר.

[3] וסברתו, דכל מה שבא לראש גלותא הוא על דעת כל הרבנן אשר שם, וכיון שכן חשיב שבא גם בשבילם ואסור. וכתבו התוס' (בד"ה אדעתא), שכך פסק ריצב"א להלכה. ועוד, שה"ה נמי הבא בשביל בעל הבית - אסור לכל בני ביתו.

[4] צדדי הספק, דשמא יש להזכיר כיון שחלוקין במוספין, שמקריבים מוספי ר"ח ומוספי ר"ה, או שאין צריך להזכיר דכשאומר יום הזכרון עולה בין לר"ה ובין לר"ח, כיון שגם בר"ח כתיב "והיו לכם לזכרון".

[5] דאפשר לומר שכל מה שהם נחלקו שלא צריך להתנות "אם היום אם מחר", אבל לענין להזכיר ר"ח בר"ה י"ל שהם מודים לר' דוסא שצריך להזכיר.

[6] ומספיק שיאמר גבי פסוקי קרבנות "נעשה ונקריב לפניך כמו שכתוב בתורתך", ולגבי פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות מספיק שיאמר "ובתורתך כתוב לאמר" ולא צריך לומר את כל הפסוקים, ורק אם התחיל צריך לסיים.

[7] דלגבי הזכרת העולות, הוא נפטר במה שאמר "מלבד עולת החדש ומנחתה", ולגבי הזכרת החטאת, הוא נפטר במה שאמר "ושני שעירים לכפר". עוד הביאו התוס' בשם הגאונים, דאינם מניחים לומר פסוקי ר"ח, משום הקלקול - שאם יאמרו גם ביום שני של ר"ה שהוא באמיתות כבר ב' תשרי, יטעו אנשים לחושבו כמו כל ב' דר"ח שהוא א' בחדש, ויתקלקלו המועדות, וכן הביאו גם בשם הערוך שאין אומר ובראשי חדשים לא בתפלה ולא בזולתה (כגון בקרבנות שאומר בבוקר או בהפטרה). אולם ר"י חולק בזה וסובר שאין לחוש לזה - ומזכיר.

[8] ולמי שסובר שצריך להזכיר גם ר"ח, לכאורה היה צריך להיות י"א ברכות, דלב"ש אין כולל בשום ברכה. ונשארה הגמ' עליו ב"קשיא" - למה לא אמרו ב"ש י"א ברכות.

[9] וה"ה ימי חול המועד שחלו בשבת, שמזכיר מעין המאורע בתפלה, נחלקו כנ"ל כיצד אומרו.

[10] פי', אינו כולל את ר"ח בתוך ברכה אמצעית של קדושת היום, אלא אומר יעלה ויבוא בברכת עבודה (-רצה), או בהודאה (היכן שאומר "על הניסים" בחנוכה ופורים) אליבא דר' אליעזר.