[1] הקשו התוס' (בד"ה מאי), הרי רב נחמן ס"ל שסוף יום ע"ש קונה עירוב - דהיינו בתחילת ביה"ש, וכיון שכן פשוט למה קנה כאן עירוב דהרי סוף היום כבר קנה עירוב קודם שיבוא זמן המסופק שמא הקדיש. וכן להיפך, אם אמר "ככר זו היום הקדש ומחר חול", הרי שבסוף היום של ע"ש שהוא זמן קניית העירוב עדיין הככר הקדש, ומה הוקשה לרבא מה טעמו של ר"נ. ותירצו, דרבא עצמו ס"ל שתחילת היום - דהיינו סוף בין השמשות קונה עירוב, וא"כ אדרבה לשיטתו היה צריך להיות הדין להיפך מר"נ.

[2] והטעם דבתחילת בין השמשות שהוא זמן העירוב עדיין הוא טבל (-מעשר ראשון שלא הורמה תרומתו), דרק לכשתחשך תחול התרומת מעשר, כי קודם שתחשך עדיין הלגין טמא.

[3] דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום וליכא, וכאן קודם השבת לא היה ראוי.

[4] דזימנין דניחא ליה בחבריה יותר מרביה, וא"כ שייך לומר שכבר מתחלה זו היתה כוונתו, אלא דעתו להחליט מחר ויש ברירה. ור' יהודה ס"ל שודאי שכוונתו היתה לשמוע את רבו - ולאותו צד שיבוא רבו קנה העירוב דוקא.

[5] ופירש"י דמיירי באופן שבא מותיב פירקי למזרח ומקרי שמע למערב, שאז דרכו לברוח ממקרי שמע כדי לשמוע את המותיב פירקי. והערוך פירש, שמיירי שבא המקרי שמע בלחוד, וכגון שבא לתבוע את שכרו על לימוד התינוקות, ולכן הוא בורח לצד השני.

[6] באופן זה אין כאן נידון של ברירה, דכבר בשעת קניית העירוב היה ברור הדבר איזה עירוב קונה לו - דהיינו העירוב שנתן במזרח או במערב, ורק הוא לא ידע איזה עירוב קנה, וזה רק חיסרון רק בגילוי מילתא - ולא בדין ברירה. [דדוקא בכה"ג שלא בא עדיין החכם, שתלה בדעת החכם לאיזה צד שיבוא, דלא הוברר עדיין עד למחר בזה שייך ברירה, אבל אם כבר הוברר רק שהוא אינו יודע - אין זה דין של ברירה והוא רק גילוי מילתא].

[7] משנתנו מיירי בין בתולה בדעת עצמו שאומר לאיזה שארצה אלך, ובין בתולה בדעת אחרים שתולה בדעת החכם לאיזה צד שיבוא, ובשניהם אמרה שיש ברירה.