[1] לפירוש רבה ורב יוסף לא צריך להעמיד דוקא ביו"ט - כמו שהוצרכו רב ושמואל לעיל (דף לד:) להעמיד כן, אלא מיירי בין בשבת ובין ביו"ט.

[2] וכו"ע ס"ל אין בנין וסתירה בכלים, רק נחלקו האם מגדל יש לו גדר כלי - ואין בו בנין וסתירה, או יש לו גדר של אהל - ויש בו בנין וסתירה.

[3] ובאופן שלא נגע בבשרו בהם, וכגון שהיה לבוש על אגרופו בית יד, או שהקיש עליהם בעץ שהיה נתון באגרופו. אכן אם לא הקיש עליהם באגרופו, אלא שטפח ברגליו בקרקע ומחמת נענוע הקרקע ניסת הכלי, אע"פ שניתק מן הארץ טהור, משום שהוא כח כוחו.

[4] כן פירש"י שאם יכול לחותכו ביד שפיר דמי אפי' לר"א, דאין חתיכה אסורה אלא במחובר וכאן הוא מקלקל ומותר. והגם שכאן חשיב אהל, ואמרינן כל שמחובר לקרקע אסור, י"ל דהוא רק מגזירה דרבנן - ולא גזרו על שבות בביה"ש. ותוס' (בד"ה בעי) הקשו על פירוש זה ופירשו באופן אחר.

[5] דס"ל כר' נחמיה בדין מוקצה שאין כלי אפי' שמלאכתו להיתר ניטל אלא לצורך מלאכה שרגילים לעשות בו, וסכין אינו מיועד לחתוך חבלים אלא ככלי אכילה.

[6] ונתנה המשנה לזה כמה דוגמאות: א) שנתגלגל חוץ לתחום, (ביותר מד' אמות). ב) נפל עליו גל, (באופן שצריך מעדר וקרדום - שיש בזה איסור חופר מה"ת). ג) נשרף העירוב. ד) היה תרומה ונטמאת.

[7] ומחמירים עליו, שאין לו אלא מביתו עד עירוב אלפים אמה ולא יותר, דשמא קנה לו עירוב והפסיד את הצדדים האחרים של העיר, ושמא לא קנה העירוב והפסיד את הצדדים האחרים של עירובו.

[8] ונתנה המשנה כמה דוגמאות לספיקות: א) ספק טבל ספק לא טבל. ב) ספק טבל במ' סאה. ג) היו לפניו ב' מקואות ובאחד מהם יש בו מ' סאה ובאחד אין, וספק באיזה טבל. כן פירש ריצב"א בתוס' (בד"ה ספק), שכל ספק הוא ספק בפני עצמו. אמנם התוס' פירשו בתחילה שמיירי בצירוף הספיקות ויש כאן ספק ספיקא לחומרא, ואתא לאשמועינן שאפ"ה בטומאה קלה טהור.

[9] ומכח זה מקשה הגמ' סתירה בדברי ר"מ שבמשנתנו ס"ל גבי עירוב (ולכאורה עירוב הוא דין דרבנן), דמחמת הספק אין עירובו עירוב, ואילו כאן גבי טומאה דרבנן ס"ל שאף בספק טהור. ותירצה הגמ', דסבר ר"מ שתחומין דאורייתא. (ומה שאמר שמקדרין בהרים, הוא משם רבו, וכמו שאמר "שמעתי", אבל איהו ס"ל דאין מקדרין - דתחומין דאורייתא).

[10] לקמן (בדף לו.) תקשה הגמ' סתירה בדברי ר' יוסי, דכאן אמר ספיקו טמא אפי' בדרבנן, וגבי תחומין אמר במשנתנו שספיקו עירוב.

[11] אכן מבואר בתוספתא (הובאה בתוס' בד"ה כל), דמודים חכמים לר"מ היכא שראו אותו חי מבערב, דיש לו חזקת חיים.

[12] אכן ביאר ר"י בתוס', דכלל זה לא נאמר אלא לגבי תרומה וקדשים כמו דין מעת לעת שבנדה.