עירובין דף לז. א

מהו המשא והמתן בסוגיא גבי קינין לרש"י ולתוס' [תוד"ה לאיזו, ותוד"ה כשהתנו].

לרש"י לתוס'
כיצד ההוכחה
שיש ברירה [1]
דאם אין ברירה, איכא למימר
שהקרבן שהקריב לא שלה [2]
דאם אין ברירה יש לחוש
שכל קן רחל הקריב למעלה וכו' [3]
מה ביאור הדחיה
"התם כשהתנו"
דלעולם אין ברירה, וכגון שהתנו
שכל מי שיקריב לשמה יהיה שלה [4]
דלעולם אין ברירה, ושהתנו הנשים בשעת לקיחה זה שלי וזה שלך [5]
אי הכי מאי למימרא הא כיון שתלה בדעת כהן א"כ פשוט שמותר לעשות כן ומה החידוש הא כיון שלא נתערבו הקינין א"כ פשוט שמותר לעשות כן ומה החידוש
קמ"ל כדרב חסדא דמיירי באופן שלקחום בעירוב יחד ואח"כ הפרידו כל קן בפני עצמו [6] באה המשנה גם לאשמועינן
את דינו של רב חסדא [7]

עירובין דף לז: א

האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע דלהלן, האם הוי מעשר (למסקנא)?

סלע שתעלה בידי מן הכיס סלע חדשה (יחידה) שבתוך הכיס
לרבנן הרי זה חילל - דיש ברירה
לר' יוסי אינו מחולל - דאין ברירה מחולל - כיון שחדשה יש רק לו רק אחת

מה היא סברת ר' שמעון בדינים דלהלן?

המערב לצורך כל שבתות השנה [8] הלוקח יין מבין הכותים וכו'
לרב יוסף לא מהני - דלית ליה לר"ש ברירה [9]
לרבא מהני - דאית ליה לר"ש ברירה לא מהני - דבעינן ראשית ששיריה ניכרין [10]

-------------------------------------------------

[1] הנה לשון המשנה בקינין (פ"א מ"ד): שתי נשים שלקחו את קיניהן בעירוב (שקנו בשותפות מכסף של שתיהן ב' קינין), או שנתנו [דמי] קיניהן (בעירוב) לכהן, (והכהן קנה בדמים אלו בשבילם ב' קינין, ולא מבורר איזה קן שייך למי. הדין הוא:) איזהו שירצה כהן יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת.

[2] פי', דיש דין בחטאת שאם הקריבו אותו בשינוי בעלים הוא קרבן פסול, וגם בעולה אם הקריבה בשינוי בעלים אף שאינה פסולה מ"מ אינה עולה לשם כפרה, וא"כ אם נאמר שאין ברירה, יתכן שמה שהקריב לרחל היה שייך באמיתות ללאה - ואיך עלה להם הקרבן, אלא ש"מ דיש ברירה - ואמרינן שהוברר למפרע שהקן שהקריב לשם רחל עולה וחטאת היה שייך לרחל וכו'. והקשו התוס' על פירושו, דאפי' בלא דין ברירה יש לנו להכשיר, דהא אמרינן דסתמא לשמה, וכל שלא הקריב בפירוש בשביל מישהו אחר אינו נפסל, וא"כ נאמר לו שיקריב בסתמא ויהיו כשרים.

[3] התוס' פירשו ע"פ הדין שעולת העוף דינה למצות את דמה למעלה, ואילו חטאת העוף דינה למצות את דמה למטה, ואם נאמר דאין ברירה יש לחוש שכל קן של רחל הקריב למעלה (והחטאת פסולה), ואת כל כן לאה הקריב למטה (והעולה פסולה), ולכך צריך ברירה לומר שהקן שהקריב למעלה עולה הראשונה היא מבוררת לרחל ואילו העולה השניה מבוררת ללאה. וכן במה שהקריב למטה גבי החטאות.

[4] פי', דע"י התנאי שלהם מועיל שכל עוף שנקנה תחילה בשותפות נקנה לשם מי שהוקרב לו לבסוף. ותמהו כל הראשונים, דאכתי בעינן לדין ברירה, דרק ע"י דין ברירה אפשר לומר שיתברר לבסוף בשעת הקרבתו איזה עוף נקנה לרחל ואיזה ללאה. ויש מהאחרונים שתירצו, דאה"נ דמודה ר' יוסי דיש ברירה כשתולה בדעת אחרים, דהרי כאן תלו הנשים בדעת הכהן, משא"כ גבי שני לוגים שאני עתיד להפריש, ששם תלה בדעת עצמו ולכך אין ברירה.

[5] פי', דכל העירוב היה במעות ולא בקינים, דבקינין התנו בפירוש מה של רחל ומה של לאה וכך מסרום לכהן, וכן באופן השני שנתנו דמיהן בעירוב לכהן, והכהן קנה הקינים בעבורם ופירש בפירוש איזה בשביל רחל ואיזה ללאה, והיינו באופן שלא נתערבו הקינין רק נתערבו המעות.

[6] פי', דזה האופן שמדברת בו המשנה, ובאה לאשמועינן שאין הקן מתפרש במה שאחר הקניה אמרו הנשים "זה שלי וזה שלך וזה עולה וזה חטאת", אלא רק אם היו מפרשות בשעת הקניה (-ע"י הבעלים), או ע"י עשיית הכהן ע"ג המזבח.

[7] לתוס' עיקר תירוץ הגמ' הוא, דאף שבאמת שבכה"ג שלא נתערבו הקינין אין שום חידוש שיעשה הכהן מה שירצה, מ"מ אולי היה לנו לגזור היכא שנתנו הדמים בעירוב אטו היכא שנתנו הקינין בעירוב, שאז למ"ד דאין ברירה לא מהני. וזה חידשה המשנה דקמ"ל שלא גוזרים. ועוד באה המשנה לאשמועינן את דינו של רב חסדא, שהקובע את הקינין הוא רק או שעת הקניה או הכהן בהקרבתו, אבל באמצע אפי' הבעלים לא יכולים להחליט איזה עולה ואיזה חטאת, דמזה שנקט לאיזה שיצרה יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת, דלכאורה לא היה צריך להזכיר עולה וחטא, אלא איזה שירצה יקריב ללאה ואיזה שיצרה לרחל, ומדהזכיר, ש"מ שבא לומר שהכהן בעשייתו הוא קובע מה יהיה עולה ומה חטאת, אבל הבעלים אחר הקניה לא יכולים להחליט זאת.

[8] ואמר "אם רציתי אלך לא רציתי לא אלך", והחליט אחר שתחשך שרוצה ללכת ושיקנה לו העירוב למפרע.

[9] ומתוך כך הוצרך רב יוסף להפוך את הברייתא, (דבברייתא היה כתוב שר"ש סובר שעירובו עירוב). וכן ס"ל לרב יוסף דאין לחלק ולומר, דשאני עירוב שהוא דרבנן ולכך אית ליה לר"ש ברירה, והטעם, דסובר רב יוסף דמי שיש לו ברירה - הוא בין בדאורייתא ובין בדרבנן, ומי שאין לו ברירה - ג"כ בין באורייתא ובין בדרבנן לית ליה. [וכתבו התוס' (בד"ה קסבר), דדוקא בתולה בדעת עצמו לית ליה לר"ש ברירה, אבל אם תולה בדעת אחרים כגון שתלה בדעת אביו יש ברירה].

[10] ואיבעית אימא משום שחושש שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע.

עוד חומר לימוד על הדף