[1] לפירש"י הכוונה לנדר, ומחלק בין אם נשבע ואסר רק את האכילה, או אם נדר ואסר גם את ההנאה. והקשה על זה ר"י (בתוד"ה ככר), דא"כ למה חילקה הגמ' בין נדר לשבועה, היה לה לומר בין בנדר ובין בשבועה שאם אסר רק באכילה - מותר לערב, ואם אסר גם בהנאה - אסור לערב. ועוד קשה, דהרי מצות לאו ליהנות נתנו ולכו"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה. ולכן הביאו לפרש בשם רשב"ם, דהכא מיירי באמר ככר זו עלי בקונם - דהיות שקונם הוא כעין הקדש ויש לחוש שמא יתחלף בהקדש שאסור לערב לכו"ע וכדלהלן, לכן ס"ל לרב הונא ולחד תנא דר' אליעזר שאין מערבין לו בה.

[2] וכן היא סברת ת"ק דהברייתא השניה, שהביאה תנא דר' אליעזר החולק על השיטה הזו.

[3] פירש"י דמשמע שאוסר על עצמו כל דבר הנאה ממנה, ועירוב עצמו הוא דבר הנאה.

[4] בהקדש נאסר על האדם כל הנאה, וגם אינו ראוי לשום אדם. [ואפי' דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו, מ"מ בעינן ככר שראוי לפחות לאחריני, והקדש אינו ראוי לאף אחד].

[5] דאין דרך אדם לאסור רק את עיקר ההנאה - והיינו אכילה, אבל לא היה דעתו לאסור גם הנאת עירוב.

[6] דאף שאין ראוי לו - ראוי לאחריני, יין ראוי לכל אדם, תרומה ראויה לכהן, מאכל ביוה"כ ראוי לקטן.

[7] הגם דב"ש מצריכים שתהיה סעודה הראויה לו, גבי יוה"כ כיון שראוי לו בעצמו מבעוד יום סגי.

[8] ס"ל לחנניה בדעת ב"ש, שאי אפשר לערב בכלל בדבר מאכל, אלא רק אם יוציא לאותו מקום את מטתו וכל כלי תשמישו. (ע"ע תורי"ד מהדורא תליתאה).

[9] וכשיטתו העמידה הגמ' את המשנה בכלים שאמרה "יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם וכו' ובמזון שתי סעודות לעירוב", דהיינו שדנים את שיעור הסעודה לכל אדם כפי יכולתו. אלא שדנה הגמ' האם רשב"א (דלהלן, הסובר שלרעבתן סגי בסעודה בינונית), חולק על משנה זו, ותירצה שאינו חולק, וס"ל שהמשנה בכלים שאמרה "לפי מה שהוא אדם - באה להקל בענין חולה וזקן שלא צריך ב' סעודות בינוניות, אבל לגבי רעבתן מודה שסגי בסעודה בינונית.

[10] כתבו התוס', דהגם שרבנן מקילים מסומכוס ולא הצריכו מידי דחזי ליה דוקא, וסגי אם חזי לאחריני, מ"מ לענין חולה וזקן אדרבה מחמירי טפי, דהרי ס"ל שאינו תלוי במידי דחזי ליה אלא במידי דחזי לעלמא הבריאים. (וגם בתירוץ השני לא חלקו על יסוד זה).