[1] להו"א זו ס"ל לרב הונא בריה דרב יהושע דכיון שהחלק שנזרע אין בו יותר מב' סאתים מותר לטלטל בו, דהוא אינו מצטרף לשאר הקרפף להיות יותר מב' סאתים ולאסור הטלטול בכל שטח הקרפף. והעמידה הגמ' דברים אלו אליבא דר"ש, שסובר שאפשר לטלטל מגג לחצר ולקרפף, וכן כאן הרי החלק הזרוע נחשב כגינה והחלק שאינו זרוע נחשב כחצר, ואם התיר רב הונא לטלטל מאחד לשני ש"מ שס"ל כר"ש, (אבל אליבא דרבנן אסור לטלטל, כיון שכל אחד מהם פרוץ במלואו למקום האסור לו).

[2] דחתה הגמ' את ההו"א דלעיל, דכיון שרובו זרוע, הרי שבטל המיעוט לרוב - ונחשב כגינה הזרועה יותר מב' סאתים שלא מהני בה היקף לדירה.

[3] לטלטל בכולו. והעמידה הגמ' את דברי רב הונא על הדיוק של הברייתא שדוקא נזרע רובו אסור, אבל נזרע מיעוטו מותר, ועל זה קאמר רב הונא שדוקא אם המיעוט אינו יותר מב' סאתים, אבל אם יותר מב' סאתים אסור לטלטל בכולו, משום שהחלק הזרוע נחשב כגינה ואוסר על החלק השני הפרוץ לו במלואו.

[4] לטלטל בכולו. וכך העמיד רב ירמיה מדיפתי את דברי רב הונא בריה דרב יהושע לקולא וכר"ש.

[5] ומה שאמרה הברייתא שתיקן את הראשונה קודם שנפסקה השניה, ה"ה אפי' לא תיקנה, דאם נאמר שכל שלא תיקנה טהורה מן המדרס, איך תחזור לטומאה ישנה כשתיקנה, אלא ודאי שכל הזמן היא טמאה מדרס. ומה שנקט "ותיקנה" הוא משום סיפא, לאשמועינן דאע"ג שתיקנה אם נפסקה גם השניה - טהורה מן המדרס, וכדלהלן. והטעם שטמא הגם שנפסקה הרצועה הראשונה ולא תיקנה, משום שעדיין הוא ראוי למדרס ע"י האוזן האחרת.

[6] כן פירש"י לפנינו, דמה שאמרה הסיפא שטמא מגע מדרס הוא אפי' בלא תיקנו - ומשום שנגע הסנדל בעצמו בשעת פרישתו שהיה עדיין אב הטומאה, והיות שהוא כלי שראוי לתשמיש אחרינא - הוא מקבל טומאה. אולם מטומאת מדרס הוא נטהר, דאינו ראוי עוד לתשמיש סנדל. אלא שהקשו התוס' על זה, דהא תנן בהדיא "לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה - טהורה", הרי שאפי' אין לו טומאת מגע מדרס. והביאו התוס' שרש"י עצמו חזר בו ופירש, דמה שאמרה כאן המשנה שטמא מגע מדרס, מיירי שתיקן את הראשונה, והיות שראוי הוא לתשמישו הראשון, וע' בתוס' בכמה אופנים כיצד באה לו הטומאה.

[7] היינו לשתיה - רש"י. בגמ' מובא שסברו רבנן לומר שמים דינם כזרעים ומבטלים מהקרפף היקף דירה, ואמר לו רב אבא משמיה דרבא שמים הם כאילנות נטועים שלא מבטלים את ההיקף דירה. ונחלקו האמוראים באופנים דלהלן.

[8] כן פירש"י ותוס' (ד"ה לעביד) חולקים ומפרשים שאין בשביל דיורין. וכן מפרשים התוס' שהמחיצה אגודא דנהרא אינו בפתח של השביל אלא מהצד השני של הנהר ושם היה גידודי גבוהים עשרה.

[9] ועתה רצו בני העיר לטלטל בכל המקום הזה, ואף שהיו יכולים לפרוץ י' אמות במחיצת הרחבה ולהקיפה לשם דירה, לא רצון לעשות כן כיון שהיה שם גדר של אבני וקשה לפרוץ שם. ודן אביי מה לעשות, כי לעשות מחיצה לשביל שבכרמים במקום שמסתיים לנהר, זה לא מהני, כיון שכבר הנהר הוא מחיצה ואין מחיצה על גבי מחיצה - ולא חשוב בזה היקף לדירה, ולעשות צורת הפתח בשביל של הכרמים בצד שפתוח לרחבה, גם זה לא היו יכולים לעשות, משום שהיו עוברים שם גמלים והיו מפילים לצורת הפתח. ודנו אביי ורבא כיצד לפתור בעיה זו וכדלהלן.

[10] דאמרינן מגוי דמהני הלחי לשביל של כרמים מהני נמי לרחבה, להיות חשוב תוספת היקף לדירה ומתיר לטלטול. ובעינן מגו דוקא, דבלא זה, כיון שלא היה הפתח עשר אמות כל תוספת שבו אינה חשובה לסתום, ורק מכח המגו מהני.

[11] אכן נחלקו בגמ' רבא אחא ורבינא האם מותר רק לטלטל בתוכם בעצמם כלים ששבתו שם, או שגם מותר לטלטל מהמבוי לרחבה ולהיפך.

[12] ומשום גזירה אטו שביל דעלמא.

[13] כן נראה מדבריהם (בד"ה טלטולי), וטעם ההיתר דכל מה שכגזר רבא הוא רק כשמניח את הלחי בשביל אז יש לחוש שמא יבואו לטלטל בשביל דעלמא - גם בשביל כזה שאינו מסתיים בגודא ונהרא ואין לו ג' מחיצות אלא רק שנים, אכן לעצה שרבא נתן בעצמו הרי לא מניח את הלחי בשביל עצמו אלא בין פתח המבוי לרחבה, והשביל מותר בטלטול ממילא משום שפתוח למקום המותר, אבל אין בו לחי שיבואו לעשות בזה איחלופי.