[1] הכי אמר רשב"ג במתניתין להדיא, שצריך לדור הנאה "שמא יעשה קנוניא על נכסים של זה ויחזיר את אשתו", ולפי כל הביאורים שנתבארו בגמ' (שלא נדחו) בטעמו של ר' יהושע גבי הקדש שלא צריך לדור הנאה, הם אינם שייכים בערב, שמע מינה שבערב מודה ר' יהושע.

[2] הכי אמר רב הונא: "חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש", ומוקי לה בגמ' לענין שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, שלא חיישינן שישקר ויאמר "מנה לפלוני בידי", אם אין הדבר באמת כן - ד"אין אדם חוטא ולא לו". ומבואר בתוס' (ד"ה אלא), שכאן גם על הצד שעושה קנוניא, אין החשש שבא להפסיד מנה להקדש שלא כדין, דהא מיירי שיש לאותו פלוני שטר על המנה הזה, אלא החשש של הקנוניא דשמא אמר כן כדי לפטור את חברו משבועה להקדש, דהדין הוא שאין נפרעים מנכסי הקדש אלא בשבועה, וע"י אמירתו הוא פוטרו משבועה, ולזה קמ"ל רב הונא שחזקה שאין אדם עושה קנוניא על הקדש, ואנו מאמינים לשכיב מרע מכח חזקה זו, ולכך פוטרים לאותו פלוני משבועה. אולם בבריא שחיישינן ביה לקנוניא גם על הקדש, לא סמכינן על נאמנותו, ואפי' אם יש שטר לאותו פלוני אינו נפטר בלא שבועה.

[3] כתבו התוס' הנ"ל, שכל מה שאמר ר' יהושע "אין אדם עושה קנוניא על הקדש" הוא באופן משנתנו, שסובר ר' יהושע שאינו עושה קנוניא גדולה להפסיד מהקדש כסף שלא כדין, ואמרינן שודאי אין כוונתו לגרש את אשתו ושתגבה מהקדש ואח"כ יחזירנה. אולם קנוניא זוטרתי להפטר משבועה להקדש, כגון בכה"ג שיש שטר חוב ובין כה אפשר לגבות ע"י השטר מהקדש ע"י שבועה, ועושה קנוניא כדי לפטור לחברו משבועה להקדש, בבריא אינו נאמן, דחיישינן שעושה כן להרויח (שחברו ישלם לו על זה). וזה מה שמבואר בשבועות (דף מב:) שלכו"ע בבריא חיישינן, והיינו גם כדברי ר' יהושע הנ"ל. [הביאור הנ"ל הוא כפי שיטת הרש"ש, ויש עוד ביאורים אחרים באחרונים].

[4] ע' רש"י (ד"ה קטן הוה), שפירש וז"ל: שהתפיסה רב הונא מטלטלי לכתובתה והיא השלימתו לאביו והיינו קבלן שנושא ונותן ביד, עכ"ל. וע' בהגהות חק נתן וחשק שלמה שהוסיפו על פי הרש"י בגיטין (דף מט:), שמיירי שאחרי שהשלימתו לחמיה החזירתן לבעלה, עכ"ד. והיינו שכיון שנעשה ערב ע"י שקיבל משכון, ואח"כ הסכים שתחזירנו לבעלה, בזה הוי קבלן שנושא ונותן ביד ולכך משתעבד אפי' בכתובה.

[5] תמהו תוס', וכי לא ידעו רב יוסף בריה דרבא ורב פפא שבכל הש"ס אמרינן שגובה כתובתה מלקוחות, ומשמע גם בלא שידור בעלה הנאה, [דלא נזכר בשום מקום שצריך שבעלה ידור הנאה - חק נתן]. ותירצו, שכאן מיירי שגרשה מיד אחר המכירה ולכך יש לחוש יותר לקנוניא.

[6] שיטת רש"י בסוגיא (ושיטתו מבוארת יותר בתוס' ד"ה הפודה), שגם הרישא גבי המקדיש נכסיו וכו', דאמרינן "הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה כתובתה" וכו', מיירי באופן של הסיפא - שאין שוים הנכסים שהקדיש כנגד כל החוב, ולכן לא חלה עליהם קדושה כלל. ורק משום שלא יאמרו "הקדש יוצא בלא פדיון", יוסיפו הבעלים דינר לפדותן. ועל זה הקשו תוס', ש"אין הלשון משמע כן". דמשמע שרק בסיפא מיירי באופן זה, אבל הרישא מיירי בכל ענין. ועוד, דהלשון "הפודה פודה" משמע שמיירי בפדיון רגיל, דהיינו מי שרוצה פודה, ולא כפירש"י שמיירי בפדיון של הוספת דינר ע"י הבעלים ומדין שאין הקדש יוצא בלא פדיון.

[7] תוס' מפרשים, שאדרבה מיירי באופן שההקדש של הנכסים הוא יותר מהחוב, ולכך בסכום של הנכסים היתרים על החוב חל בזה הקדש וצריך פדיון גמור, ולכך הרוצה לפדות יפדה ויתן את המותר הנ"ל, ועי"ז יצאו כל הנכסים לחולין, ויתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו.

[8] הסתפקו תוס' האם גרע כח הקדש מכח מכר, ר"ל דאף שבמכר פשוט שלא גובה מהלקוחות מה שקנו מן הלוה מטלטלין, דהשעבוד הוא דוקא על הקרקע, מ"מ לגבי הקדש הסתפקו תוס' אם יש לומר שבכלל לא חל ההקדש על דבר שהוא משועבד, (דאולי אינו חשוב כל כך שלו שיכול להחיל בו הקדש מחמת השעבוד). וכצד זה ג"כ הסיקו תוס', ואמרו שכן משמע פשטות לשון המשנה שמיירי שבעל חוב גובה מהקדש ולא חילקה בין קרקעות למטלטלין. ורק צריך לפדות בדינר אחד משום ר' אבהו "שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון". [וע"ע בזה בקצוה"ח סימן קי"ז ס"ק ג'].

[9] דכיון שאין הנכסים מגיעים אפי' לחצי מהחוב, על כרחך שלא היתה סמיכת הבעל חוב על הנכסים, אלא שהאמין ללוה שיחזיר לו כספו, ולכך לא גובה מן ההקדש. (ולרשב"ג סברא זו היא גם כשהנכסים שוים יותר מחצי, כל שלא מגיעים לסכום החוב). וכלשון זו הסכים רש"י.

[10] דכיון שהחוב כל כך יותר מהקדש, א"כ ודאי לכולם הוא שלא חל ההקדש עליו, ולא יאמרו שיוצא הקדש בלא פדיון, ולא צריך לפדות בדינר.