ערכין דף כב. א

לסתמא דברייתא כשבאים למכור קרקע של יתומים או של הקדש, כמה ימים צריכים להכריז?

ביתומים בהקדש
לר' מאיר 30 יום 60 יום
לר' יהודה 60 יום 90 יום
לחכמים 60 יום 60 יום

אליבא דרב חסדא בשם אבימי, כמה ימים מכריזים בשיטת ר"מ?

ביתומים בהקדש
ב"רצופים" 30 יום 60 יום [1]
ב"שני וחמישי" 18 פעמים בששים יום לא קיימת אפשרות זו [2]

כיצד אנו מוצאים 18 ימי הכרזה של שני וחמישי בששים יום?

שני 1 חמישי 4 ראשון רביעי שבת שלישי
שלישי ששי שני 7 חמישי 10 ראשון רביעי
רביעי שבת שלישי ששי שני 13 חמישי 16
חמישי 2 ראשון רביעי שבת שלישי ששי
ששי שני 5 חמישי 8 ראשון רביעי שבת
שבת שלישי ששי שני 11 חמישי 14 ראשון
ראשון רביעי שבת שלישי ששי שני 17
שני 3 חמישי 6 ראשון רביעי שבת שלישי
שלישי ששי שני 9 חמישי 12 ראשון רביעי
רביעי שבת שלישי ששי שני 15 חמישי 18

ערכין דף כב. א

מתי ב"ד נזקקין לנכסי יתומים, ומתי לא?

בשטר (מגוי) שיש בו רבית בכתובת אשה
לרב יהודה אמר רב אסי נזקקין [3] אין נזקקין [4]
לרבי יוחנן נזקקין נזקקין

שטר שיש בו רבית מגוי, האם ב"ד נזקקים לגבות מיתומים, והאם מכריזים?

האם ב"ד נזקקין לו כשתובע? האם ב"ד עושים הכרזה?
בקיבל לדון בדיני ישראל [5] נזקקין עושים הכרזה
בלא קיבל לדון בדיני ישראל נזקקין אין עושים הכרזה [6]

לתנאים דלהלן, איזה קרקע יכולה אשה לגבות בכתובתה?

בגרושה הגובה בחיי בעלה בגרושה או אלמנה הגובה מהיתומים
לר' מאיר קרקע בינונית קרקע זיבורית
לחולקים על ר"מ קרקע זיבורית קרקע זיבורית

אליבא דר' יוחנן שמגבים לאשה כתובה מנכסי יתומים, באיזה אשה מיירי ומאיזה טעם?

באיזה אשה? מאיזה טעם?
למרימר אפי' בגרושה שאין לה מזונות משום חינא
לסוגיא דלעיל ולרבינא דוקא באלמנה שיש לה מזונות [7] משום פסידא דיתומים

ערכין דף כב. א

לאמוראים דלהלן, האם נזקקין ב"ד לנכסי יתומים?

כשהודה,
או נדוהו ומת בנדויו
כשלא הודה
ולא נדוהו
בכתובת אשה
או בבע"ח עכו"ם
להו"א דרב נחמן ולשאר אמוראי דלעיל לרב פפא: לא נזקקין [8]
 
לרב הונא: נזקקין [9]
לא נזקקין נזקקין [10]
למסקנא דרב נחמן [11] נזקקין לא נזקקין נזקקין

ערכין דף כב: א

לרבא ורב הונא שאין נזקקין לנכסי יתומים, מה הדין באופנים דלהלן? [תוד"ה רבא].

כשהודה,
או נדוהו ומת בנדויו
כשמסר כל שטרותיו לפלוני בפני עדים בשלא הודה ולא נדוהו
לרב הונא - דאולי צררי אתפסיה נזקקין לא נזקקין לא נזקקין
לרבא - דאולי פרע ויש לו שובר נזקקין נזקקין [12] לא נזקקין

ערכין דף כב: א

מי שהיו עליו חובות כדלהלן, והלך למדינת הים, האם נפרעים מנכסיו שלא בפניו?

לכתובת אשה - כגון ששלח לה גיטה לבע"ח בשטר
לר' יצחק נפחא נפרעים משום חינא לא נפרעים - עד שיחזור
לרבא אמר רב נחמן נפרעים משום חינא נפרעים, ולא חוששים לשובר [13]

לרבא לנהרדעי ולרב אשי, האם נזקקין לנכסי יתומים, וכשנזקקים האם מעמידים אפוטרופוס?

האם נזקקין? האם מעמידים אפוטרופוס
בעלמא היכא דאיכא למיחש לצררי ולשובר לא נזקקין ----
כשאמר "תנו" - ב"שדה" סתם ו"מנה" סתם [14] נזקקין מעמידים [15]
כשאמר "תנו" - ב"שדה זו" ו"מנה זו" נזקקין לרבא: אין מעמידים
 
לנהרדעי ולרב אשי: מעמידים
כשנמצאת שדה שאינה שלו נזקקין אין מעמידים

האם דברים דלהלן הם כ"שדה שאינה שלו", שמקבלים עדות להוציא מיתומים? [תוד"ה אמר].

כשאביהם היה מוחזק כשלא היה אביהם מוחזק
כשהעדים מעידים שגזלה [16] מקבלים - ומוציאים מקבלים - ומוציאים
שהעדים מעידים שנתנה לפלוני לא מקבלים [17] מקבלים - ומוציאים [18]
-------------------------------------------------

[1] ומה שכתב רש"י (בסוף ד"ה קולפי טאבי) "שלשים יום בין יתומים ובין הקדש", אין הכוונה שבהקדש סגי בשלשים יום, דזה נגד הברייתא בדברי ר"מ. אלא בא לומר שבין שלשים יום דיתומים ובין ששים יום דהקדש ארצופין איתמר ולא אמפוזרים, דבמפוזרים ביתומים הוא ששים יום, וכמבואר היטב בהגהות ר"ב רנשבורג וברש"ש, ע"ש.

[2] מבואר בסוגיא שרק בשום היתומים שהוא שלשים יום יש את האפשרות לעשות או רצופין שלשים או מפוזרים ששים, אולם גבי הקדש לא קאמר. ובהקדש צריך דוקא ששים יום רצופים, וכן פסק הרמב"ם (פ"ד הכ"ז).

[3] פי', דכל שטרות שאין בהם רבית לא מגבים אותם לבע"ח מהיתומים (אם לא שהודה בהם אביהם בשעת מיתה), ולקמן בסוגיא מבואר כמה טעמים למה לא מגבים, לכן מחכים עד שיגדלו ויוכלו לבוא לדין ואז מגבים. אולם בשטר שיש בו רבית, יש הפסד ליתומים בכל יום שעובר, ולכן עדיף להגבות כבר עכשיו מנכסיהם, ולא להמתין על הספק שמא יהיה להם טענות טובות לטעון כשיגדילו.

[4] והגם שהאשה מפסדת ליתומים מזונותיה בכל שעה, מ"מ היא מכניסה להם ריוח ממעשה ידיה, ולא חשש רב אסי ל"זימנין דלא ספקה", דהיינו למקרים שאוכלת מזונות ולא מכניסה כנגדם מספיק ממעשה ידיה. אכן להלן מבואר, דאם הודה הבעל קודם מיתה שחייב כתובתה או שהודה לבע"ח שחייב לו, לכו"ע נזקקין, ומוכרין ב"ד בהכרזה.

[5] פי', שקיבל לדון בדיני ישראל לענין שלא לקחת רבית על זמן ההכרזה, דכיון שזמן ההכרזה הוא חלק מתהליך הפרעון של יתומים בדיני ישראל, לכך אין לוקחים על זה רבית. אמנם לא קיבל לדון לגמרי כדיני ישראל, שאינו מוכן לוותר כל הרבית אלא על הרבית של ימי ההכרזה.

[6] דאין עושים הכרזה באופן שודאי נפסיד ליתומים את הרבית של זמן ההכרזה, ואף שיש ספק שמא נרויח ליתומים (שיתן מישהו יותר מאשר שמאוה), אין ודאי הפסד מוציא מספק ריוח, ולא מכריזים.

[7] אולם אם אין לה מזונות מאיזה סבה שהיא - לא גובה, דס"ל דרק משום פסידא דיתומים שאוכלת מזונות מהם ו"זימנין דלא ספקה" - לכן גובים לה מיתומים, אבל ללא טעם זה לא גובים. אמנם מה שאין לה מזונות מעתה ע"י תביעת כתובה, אינו סבה ששוב לא נזדקק לה, דכיון שנזקקנו לה בתחלה להפסיד מזונותיה נזקקים לה לבסוף להגבות כתובתה.

[8] ס"ל לרב פפא שפריעת בע"ח מצוה, ויתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו, ולכך הם פטורים מלפרוע, גם באופן שודאי הם חייבים. [ואף שודאי שכל חוב חייב אדם לשלמו גם לולא המצוה שיש בפריעת החוב דהא הוא משועבד לחברו, יתומים שאני, שלא הם עצמם נשתעבדו אלא הם משלמים את חובת אביהם, וכיון שהם לאו בני מיעבד מצוה - הם פטורים. ומבואר בתוס' הרא"ש בכתובות (דף פו.) דאפי' למ"ד שעבודא דאורייתא, הם פטורים, דהקרקעות הם רק ערבים על חובן, "וכיון דלוה לא מחייב - לא נתחייב גם הערב". והגם שבכתובות שם הקשו בסתם אדם שחייב, מה יהיה הדין באמר "לא ניחא לי דאיתעביד מצוה", כבר ביאר התוס' הרא"ש שם, שאין הכוונה שע"י טענה זו יפטר מהחוב, אלא שהקושיא היא: איך אתה אומר שזה רק מצוה, הרי כשאומר כן ודאי נגבה ממנו אפי' שאינו רוצה לעשות מצוה. וע"ע באורך בסוגיא בב"ב (דף קעד.) וברשב"ם ובשטמ"ק שם].

[9] פי', ביתומים קטנים חוששים שמא התפיס אביהם צררי למשכון ושכח ליטול את השטר, ולכן לא גובים מהם עד שיגדלו, אבל משגדלו לא חוששים לחששות כאלה כשיש שטר. ולטעם זה אם הודה בשעת מיתה שהוא חייב ולא הזכיר שהתפיס צררי, או שנדוהו בי"ד מחמת חוב זה שלא שלמו ומת בנדויו, שבאופן זה ודאי שלא התפיס צררי (דאם היה מתפיס היה מודיע לב"ד שיתירו לנדויו), באופנים אלו גובים גם מיתומים קטנים.

[10] מבואר בגמ' בעמוד ב', שבאופנים אלו גם רב פפא מודה שנזקקין לנכסי יתומים, כלומר שבאופן זה (של בע"ח עכו"ם) מעמיד רב פפא למשנתנו שאמרה ששום היתומים ששים יום, וכן את הברייתא שאמרה שגובים מהם גם לבע"ח וגם לכתובת אשה, ובכתובת אשה הטעם משום חינא.

[11] אחר ששמע רב נחמן מה שאמר רב הונא בשם רב ד"יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שיבקייהו", היה נוהג להזדקק ולהוציא מיתומים לכל החובות של אביהם [ולא היה חושש לא להתפסת צררי ולא לשובר, וגם באופן שאין רבית אוכלת בהם, או לכתובת אשה גם כשאין מפסדת מזונות]. ובתוס' (ד"ה אמר) פסקו כרב נחמן - ד"הלכתא כרב נחמן בדיני", ולכאורה תמוה ששיטתו היא נגד כל האמוראים דלעיל, ובפרט שאמרה הגמ' "הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע" - שחיישינן לצררי, וגם רבא ורב אשי (לקמן בעמוד ב') פסקו לא כן. ועוד תמהו האחרונים, מה ראיה יש מהמשנה בכתובות יותר מכל המשניות דלעיל שהעמדנום בשטר שיש בו רבית, וכן מכתובת אשה אין ראיה דהוא משום חינא, וצ"ע. [וע' באורך ביד בנימין שהביא מה שישבו האחרונים בזה. ובחדושינו בפנים הספר הארכנו בזה, ע"ש].

[12] תוס' ביארו שיש נפ"מ בין רבא לרב הונא, בכה"ג שמסר כל שטרותיו לחברו ואמר בפני עדים שאין לו עוד שום שטרות, שאז ליכא למיחש לשובר אבל איכא למיחש לצררי, ולכך לרבא שלא חושש לצררי - נזקקין, ולרב הונא שחושש לצררי - לא נזקקין.

[13] ומטעם שתיקנו תקנה "שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב לו במדינת הים", לכן נפרעים ממנו ולא חוששים לשובר. (אולם ביתומים ס"ל לרבא שלא נפרעים, דחיישינן לשובר).

[14] ומבואר בתוס' (ד"ה ואם - הראשון והשני, ולגירסת צ"ק הוא דבור אחד - ובאופן זה דבריהם מובנים יותר), שגם רבא סובר שאם הודה החייב קודם מותו שנזקקין לנכסי יתומים גם באופן שלא אמר "תנו", דכיון שהודה אין לחוש לא לצררי ולא לשובר. ו"תנו" איצטריך ליה - או לענין מתנה, או לענין שדה ומנה שנופל בהם לשון "תנו", או באופנים שמודה מעצמו כשלא תבעו אותו, שלא סגי בלא שיאמר "תנו", (דבלא שיאמר "תנו" חיישינן שמא שלא להשביע את בניו הודה שמנה לפלוני בידו - אף שאינו נכון), ובאופן זה צריך ג"כ שיאמר "אתם עדי".

[15] ומה שצריכים לאפוטרופוס, פירש רש"י בשביל לברור ליתומים חלק יפה ולהגבות לבע"ח מהזיבורית. אולם תוס' (בד"ה ואין) פירשו שהעמדת האפוטרופוס היא בשביל לבדוק בין שטרותיו אולי יש שובר, דאפי' שהודה ואמר "תנו" וכו', שמא שכח שפרע ויש לו שובר, או שמא התפיס צררי ושכח, ויבקש האפוטרופוס אחר עדים אם יש עדים שיודעים שהתפיס בפניהם צררי לבע"ח. [דהנה ודאי שלא היתה כוונתו לתת לבע"ח עתה מתנה חדשה, אלא כל כוונתו לפרוע את החוב, ואם אין חוב אינו רוצה לתת, וכמבואר כל זה בתוס' הנ"ל].

[16] וזהו שאמרו בסוגיין "נמצאת שדה שאינה שלו" וכו', שבכל אופן מוציאים אותה מיד היתומים - דלא מחזיקים לעדי גזילה בשקר. [אכן כתבו תוס', שיש מקרה שאפי' שאנו יודעים בודאות שחייבים היתומים - לא מוציאים מהם, ולא מקבלים עדות נגדם - להיות שהם קטנים והוי עדות שלא בפניהם, והיינו באופן שהחוב בא מחמתם - "דררא דממונא הבאה מחמת יתומים" - וכגון שהשור שלהם נגח, דאין מקבלים עדות להוציא מהם].

[17] ולכך לא קיבלו לעדות העדים של ר' ירמיה שהחזיק בשדה חמיו כנגד גיסו היתום, דשמא היה איזה תנאי לחמיו וכו', ולכך לא חשוב "אחזוקי סהדי בשיקרא" מה שאין אנו מקבלים את העדים.

[18] ולכן באותו תינוק שלקח לעבדי אביו ותקף שדה, הוציאו אותה מידו - דאביו לא היה מוחזק בה.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף