ערכין דף כא. א

המשכיר בית לחברו והקדישו המשכיר באופנים דלהלן, מה הדין?

האם מותר לדור בו כשדר השוכר, למי מעלה את השכר?
הקדיש את הבית אסור - והדר בו במעילה לעצמו [1]
הקדיש את שכר הבית מותר לר' מאיר: להקדש
 
לחולקים על ר' מאיר: למשכיר

משכיר, או מי שמשכן ביתו לאחר, שהקדישו את הבית. באופנים דלהלן, האם חל ההקדש? [תוד"ה הכי].

מה שכנגד השכירות או החוב מה שהבית שוה יותר מהשכירות או החוב
במשכיר בית [2] לר"י בתוס': אינו קדוש
 
ליש מחלקים: קדוש
קדוש
בלוה שמשכן ביתו אינו קדוש לר"י בתוס': קדוש
 
ליש מחלקים: אינו קדוש

המשכיר בית לחברו והקדישו שוכר באופנים דלהלן, מה הדין? [תוד"ה הכי].

האם חל ההקדש למי מעלה את השכר
הקדש את הבית סתם לא חל לבעלים
הקדיש את הבית לזמן שכירותו [3] חל לבעלים ולהקדש [4]

ערכין דף כא. א

איזה חייבי חטאות ועולות [5] ממשכנים אותם ואיזה לא?

ממשכנים אותם אין ממשכנים אותם
חייבי חטאות בחטאת נזיר [6] בכל שאר החטאות
חייבי עולות בכל שאר העולות בעולת מצורע [7]

ערכין דף כא: א

קרבנות דלהלן, האם צריכים דעת המתכפר בשעת ההפרשה ובשעת ההקרבה,
או שיכול חברו להפריש ולהקריב בשבילו שלא לדעתו?

בשעת ההפרשה בשעת כפרה - הקרבה
בחטאת ואשם צריך דעת צריך דעת
בעולה ושלמים [8] לשמואל: צריך דעת
 
לעולא: לא צריך דעת
לשמואל: לא צריך דעת
 
לעולא: צריך דעת

ערכין דף כא: א

איזה הבנה במחלוקת שמואל ועולא בא רב פפא לאפוקי?

בשעת הפרשה בשעת כפרה
לשמואל צריך דעת [9] צריך דעת
לעולא בחטאת ואשם: צריך דעת
 
בעולה ושלמים: לא צריך דעת
צריך דעת

פרק ששי

מתי היא שעת הוצאת פועלים, ומתי היא שעת הכנסת פועלים? [תוד"ה בשעת].

שעת הוצאת פועלים שעת הכנסת פועלים
לרש"י [10] בבוקר - שיוצאים למלאכתן בערב - שנכנסים חזרה לעיר
לתוס' [11] בערב - שיוצאים ממלאכתן לבית בבוקר - שנכנסים לילך למלאכתן
-------------------------------------------------

[1] דכיון שדר בבית, הבית יוצא לחולין, ואינו דר בבית של הקדש, [וצריך לשלם להקדש קרן וחומש, וזה שיטת רש"י]. וגם לפי הגירסא שיוצא ה"שכר" לחולין [ולא הבית - וכשיטת תוס' ד"ה הכי גרסינן], אין צריך להעלות השכר למשכיר - דהרי המשכיר הקדיש את ביתו. וכן לא מעלה שכר להקדש - כיון שהדר בו במעילה. [אמנם נותן קרן וחומש של השכר להקדש מדין מעילה, אבל לא מדין שכר].

[2] וכתבו תוס' (בסוף דבריהם) דדוקא בלא הקדים השוכר למשכיר שכרו, אולם אם הקדים השוכר לשלם שכירות קודם שגר - שהבית משועבד לו - לא יכול המשכיר להקדיש. [וע' בקובץ הערות יבמות אות תק"ב, ובקהלות יעקב כאן סימן ה'].

[3] מבואר בסוגיא שאין השוכר יכול להקדיש, ד"איש כי יקדיש את ביתו" - מה ביתו ברשותו, והשוכר אין זה ביתו. והקשו תוס', שבתוספתא מבואר שהשוכר יכול להקדיש, ותירצו שמיירי שמקדיש לזמן השכירות עד שתצא מרשותו.

[4] הגם שלשון התוספתא הנ"ל (כפי שציטטו תוס') הוא: "ומעלה שכר להקדש", מ"מ הדבר תמוה - וכמו שכתבו תוס' לעיל - דאיך יכול השוכר להקדיש ולהפקיע שכרו מהבעלים. אכן בהגהות מראה כהן כתב, וז"ל: צ"ל "ומעלה שכר לבעלים ומעלה שכר להקדש" - כן הוא שם בתוספתא, עכ"ל. ועתה מובן, שודאי אינו יכול להפקיע את השכירות מהבעלים, ומעלה אותה להם, אלא כיון שהקדיש את זכותו בבית לזמן השכירות, לכך צריך להעלות שכר גם להקדש. וכן כתב בהפלאה שבערכין.

[5] אולם חייבי אשמות בכל ענין אין ממשכנים אותם, וחייבי שלמים בכל ענין ממשכנים אותם, וכן חייבי ערכין ממשכנים.

[6] דבאה רק להכשיר ולא לכפר, וכיון שלגלח יכול על אחד מהקרבנות [דקרבנות נזיר טהור הם חטאת עולה ושלמים, וא"כ אם הביא רק עולה גם רשאי לגלח], וכן הוא מותר לשתות יין ולהטמא למתים בזריקת הדם של אחד מהקרבנות, לכך חיישינן דלמא אתי לשהויי מלהביא את החטאת, ולכן ממשכנים על חטאת נזיר.

[7] שונה עולת מצורע מכל קרבנות עולה, שבהם אנו חוששים דלמא אתי לשהויי כיון שאינם באים לכפר על לאוים - ולכן צריך למשכן עליהם, אולם עולת מצורע שהיא מעכבתו בטהרתו, לא חיישינן שישהה בה ולא צריך למשכנו.

[8] וכתבו בתוס' (ד"ה מאי) דטעמו של שמואל שאומר שהעיקר הוא שעת ההפרשה, דשמא לא ניחא ליה לאיניש להתכפר בדבר שאינו שלו, ולכן צריך את דעתו והסכמתו, ואחר שהסכים בהפרשה אמרינן שמסתמא מסכים גם בכפרה. אולם בחטאת ואשם שצריך להתוודות בשעת סמיכה בעינן דעת גם בשעת כפרה. אולם בעולה ושלמים יכול המפריש לסמוך בשבילו ואין צריך את דעתו כיון שלא באו לכפרה. [וע' בערכי עלי, שהקשה מלעיל (דף ב.) שאי אפשר לאדם לסמוך על קרבן חברו, וכאן לכאורה הקרבן הוא בשביל המתכפר, ואיך סומך המפריש. ותירץ, דשאני הכא שהסומך הוא המפריש בעצמו וחשיב ג"כ קרבנו, ולכן יכול לסמוך עליו, משא"כ לעיל מיירי בחברו סתם שלא הפרישה, ובזה אמרינן שאין אחר סומך]. ועולא ס"ל להיפך, דעיקר דעת בעינן בשעת כפרה, משום שאדם רוצה לקיים בעצמו מצות סמיכה על הקרבן שהוא מתכפר בו, אבל בשעת הפרשה לא בעינן דעת, דרק בחטאת ואשם שלא ניחא ליה לאיניש להתכפר בקרבן שאינו שלו צריך דעת גם בחטאת ואשם, אמנם עולה ושלמים שאינם באים כל כך לכפרה לא איכפת לו כל כך ולא צריך לדעתו בשעת הפרשה.

[9] פי', בין בחטאת ואשם ובין בעולה ושלמים. ואדרבה לפי ה"מהו דתימא" הזה, בא שמואל להשוות דין עולה ושלמים לחטאת ואשם, ואין חילוק בין שעת כפרה לשעת הפרשה ותמיד צריך דעת. ואף שהברייתא השניה חילקה בין חטאות ואשמות לעולות ושלמים, ההיא פליגא על שמואל. [וע' בתוס' (ד"ה מאי) שהבינו שרב פפא בא לאפוקי (גם) מהבנה ששמואל ועולא לא חולקים. ולכך הוקשה להם, דגם לפי הצד הזה של ה"מהו דתימא", הם חולקים לפחות בשעת ההפרשה בעולה ושלמים וכנ"ל. אכן, מפירוש רש"י מובן שרב פפא בא לדחות רק את ההבנה שהברייתות חולקות, ובא לומר שאינם חולקות - אלא הם מתורצות - לשמואל כשיטתו ולעולא כשיטתו].

[10] ע' רש"י (ד"ה דנידכר) שכתב, דנידכר בעל הבית באורתא מאי דאמר לפועלים בצפרא. מבואר שההכרזה הראשונה היא בבוקר ואז אומר בעה"ב לפועלים לבדוק את השדה המוצעת למכירה, וההכרזה השניה בערב היא להזכיר לו לשואלם. ולפ"ז "הוצאת פועלים" שנזכרה בתחלה היינו הוצאתן למלאכתן - וזה בבוקר, ומכריזים הכרזה ראשונה, ו"הכנסת פועלים" היינו בערב שנכנסים לעירם מעבודתם ואז היא הכרזה שניה. אמנם בשטמ"ק (אות ה') הגיה ברש"י כשיטת תוס' לקמן.

[11] תוס' פירשו בהיפך, שהכרזה ראשונה היא בערב, ולשיטתם זו היא "שעת הוצאת פועלים", דמפרשים שיוצאים ממלאכתן לבית. והכרזה שניה היא בבוקר, שלשיטה זו היא "שעת הכנסת פועלים", היות שמפרשים שנכנסים לילך למלאכתן. וס"ל שכיון שאין בעה"ב רוצה שיתבטלו פועליו ממלאכתן לבדוק ולסייר את השדה שהוא רוצה לקנות, לכך אומר להם לסייר השדה בערב כשחוזרין ממלאכתן, והם הולכים ומסיירים אותה, ובבוקר כשנכנסים לילך למלאכתן מכריזין שוב - כדי שיהיה זכור לשואלן מהו טיב השדה.

-------------------------------------------------

עוד חומר לימוד על הדף