[1] כן כתבו בתוס' (ד"ה השג) בשם ר' מנחם, שרבי ורבנן דמתניתין נחלקו בערכין דומיא דקרבנות. כלומר, באופן ששמע עני את העשיר שמעריך את עצמו, ואמר "מה שאמר זה עלי" - שרבי במשנתנו סובר שנותן ערך עשיר כמו בקרבנות, על זה באו רבנן לחלוק ולומר שחלוקים ערכין מקרבנות, ובערכין אזלינן תמיד בתר המעריך אפי' כשאמר המעריך "מה שאמר זה עלי" אחר שנתחייב הנערך, ג"כ גזה"כ הוא שאם הוא עני נידון בהשג יד.

[2] והגם שלפי רבי שוה דין ערכין לקרבנות, ואם הנערך בר חיובא ואמר המעריך "מה שאמר זה עלי", לכאורה צריך שכשהמעריך הוא עשיר והנערך שהעריך עצמו עני - יתן ערך עני, מ"מ נקטו תוס' (בעמוד ב' ד"ה הכא) בפשיטות שגם רבי מודה שנותן ערך עשיר, ורק הקשה רבינו אלחנן מהו באמת הטעם שרבי לא משוה כאן את הדין לקרבנות - ששם אם הגברא בר חיובא נותן הנודר כחיוב הגברא, [חוץ מאופנים מסוימים שיש בהם גזה"כ]. וביאר הצ"ק שהטעם שפשוט לתוס' שמודה רבי שנותן ערך עשיר, הוא משום דהכי דייק לישנא דמתניתין, דקאמר רבי "אבל עשיר שאמר ערכי עלי ושמע עני וכו' נותן ערך עשיר", ולא אמר חידוש יותר גדול: "אבל עני שאמר ערכי עלי ושמע עשיר וכו' נותן ערך עני", שמע מינה שמודה רבי שבמקרה זה האחרון הוא נותן ערך עני, [ולקמן בע"ה נכתוב עוד הכרח בזה]. וביארו תוס' (בעמוד ב') שהטעם שכאן לא אזלינן בתר חיובא דגברא, הוא משום דכאן אם לא היה העני חייב כלום, והיה העשיר אומר על העני "ערכו עלי", היה נותן ערך עשיר, א"כ לא יתכן שבזה שנוסף שגם העני הוא בר חיובא שלא יתן העשיר אלא רק ערך עני.

[3] מבואר בגמ' להלן שס"ל לרבנן שבפרשת ערכין לענין השג יד לא אזלינן בכלל אחר "הנידר" אלא רק אחר "הנודר", ואפי' כשהמעריך מעריך ל"גברא בר חיובא" שלכאורה הוא מתחייב במקום חיובו, בכל אופן גבי פרשת ערכין נידון בהשג יד של המעריך דוקא, ואם עני הוא מביא ערך עני. אולם בקרבנות איכא גזה"כ של "ואם דל הוא" לרבות עני שהתחייב לפטור מצורע עשיר שנותן כעשיר.

[4] ס"ל שאין חילוק בין ערכין לקרבנות לענין זה, וכיון שהמעריך או הנודר בקרבן מצורע מתכוין לפטור את חברו, הרי הוא מתחייב בחיובו, ולהיות שהעשיר אמר קודם "ערכי עלי" או שהוא התחייב בקרבן מצורע עשיר, גם זה העני שהכניס עצמו בחיובו צריך לתת כעשיר.

[5] ומבואר, דאזלינן בתר מדירו, שאם מדירו עני מביא קרבן עני ואם עשיר מביא קרבן עשיר, וזה שהקשתה הגמ' - היכי קאמר במתניתין "אבל בקרבנות אינו כן", הרי גם בערכין אזלינן בתר המעריך. ותירצה הגמ', דמה שאמרה כן המשנה קאי על מצורע עשיר, שאז בין אם מדירו עשיר או עני, מביא קרבן עשיר, ואילו בערכין אם היה המעריך עני - אף שהנערך עשיר, מביא ערך עני.

[6] דכתיב (ויקרא יד:כא) "ואם אין ידו משגת" - לרבות את הנודר, שאם הנודר עני [וגם המצורע עני] מביא הנודר קרבן עני.

[7] דכתיב [שם] "ואם דל הוא" - וזה הנודר לאו דל הוא.

[8] כבר נתבאר שלרבנן אזלינן בתר המעריך - ועני ששמע את חברו העשיר שאומר "ערכי עלי" ואמר "מה שאמר זה עלי" - נותן ערך עני, ולכך צריך גזה"כ גבי קרבנות מקרא ד"אם דל הוא" שדוקא המצורע עצמו מביא קרבן עני אבל לא מדירו העשיר. אולם במצורע עני ומדירו עשיר, בזה לא צריך פסוק שמביא קרבן עשיר, דכך הדין ג"כ בערכין לרבנן - דאזלינן בתר המעריך, וכן בקרבנות אזלינן בתר הנודר.

[9] גם זה נתבאר לעיל שרבי ס"ל דאזלינן דוקא בתר "הגברא" כשהוא בר חיובא, וגם בערכין היה הדין בעני ששמע את חברו העשיר וכו' שנותן ערך עשיר, וא"כ במצורע עשיר ומדירו עני פשיטא שנותן קרבן עשיר. והחידוש הוא גבי מצורע עני ומדירו עשיר שבזה לכאורה אם ניזיל בתר הגברא בר חיובא היה לו להביא קרבן עני, וקמ"ל קרא ד"אם דל הוא" לומר שאם מדירו עשיר מביא קרבן עשיר אפי' שהמצורע הוא עני. [ועתה לפ"ז מובן בעוד דרך מה היה ההכרח של רבינו אלחנן (בתוס' ד"ה הכא) שאליבא דרבי בערכין אם אמר עני "ערכי עלי" ושמע חברו העשיר ואמר "מה שאמר זה עלי", הדין שנותן ערך עשיר ולא ערך עני, והקשה מדוע וכנ"ל. ולהנ"ל ההכרח פשוט, דאל"כ גם רבי היה יכול לומר משא"כ בקרבנות "ואחדא". פי', דאם בערכין באופן הנ"ל היה העשיר צריך לתת ערך עני, הרי בקרבנות אינו כן דאיכא גזה"כ שמביא קרבן עשיר. ובזה שרבי השווה דין קרבנות לערכין, ש"מ שגם בערכין ס"ל לרבי שנותן באופן הנ"ל ערך עשיר, ודו"ק].

[10] ע' טבלא הבאה בשיטות הראשונים בביאור הנפ"מ מתי נשתנה מצבו.

[11] כתב רש"י במשנתנו, וז"ל: היה עני והעשיר - קודם נתינה, או עשיר והעני - קודם נתינה, [בשני אופנים אלו] נותן ערך עשיר. מבואר שאפי' אם היה עני בשעה שהעריכו הכהן והעשיר בשעת נתינה נותן כעשיר, וכ"ש אם כבר העשיר בשעת ערך הכהן שנותן כעשיר. וכן ע' היטב ברש"ש (על הרש"י) ובתורע"א (על המשנה בריש פרק שני), שפירשו מה שאמרה המשנה "עני והעשיר נותן ערך עשיר" - דכתיב "אשר תשיג יד הנודר", הוא אפי' באופן שנשאר במצבו הקודם של עני בשעת הערכה ונתעשר קודם הנתינה, שאף שהעריכו הכהן בתור עני - אזלינן בתר שעת נתינה ונותן כעשיר, ולא רק בנשתנה מצבו קודם עריכה נותן כעשיר. וכן כתבו ג"כ התוס' כאן (בד"ה אבל), וז"ל: אבל בערכין אם העריכו הכהן בעניותו לתת סלע ועד לא גמר לתת סלע מת אבי והעשיר - נותן ערך עשיר, עכ"ל. [אכן, התוי"ט חולק, וס"ל שדוקא בהעשיר כבר בשעת הערכה נותן כעשיר, אבל אם היה עני בשעת הערכה נותן כעני אפי' בהעשיר קודם נתינה].

[12] הנה רש"י (בד"ה עשיר והעני אשר תשיג יד הנודר), כתב: דמשמע בתר שעת נדר אזלינן. מבואר שכל שהיה עשיר בשעת הנדר, אפי' שהיה עני בשעת הערכה שאח"כ נותן כערך עשיר. וכן כתוב ברבינו גרשום, וז"ל: "על פי אשר תשיג יד הנודר" - משמע בתר פה אזלינן והיינו כשעת הנדר, עכ"ל.

[13] כן כתבו תוס' לעיל (דף ז: ד"ה בעידנא) דמה שאמרה משנתנו "עשיר והעני נותן ערך עשיר" - דכתיב "על פי אשר תשיג", זה דוקא אם עדיין הוא עשיר בשעת הערכה, אבל אם כבר בשעת הערכת הכהן נשתנה ונעשה עני - נותן כעני.

[14] ויש ג' שיטות בגמ' בתר איזה קרבן אזלינן לומר שהוא הקובע לכל שאר הקרבנות, לר"ש אזלינן בתר המכפר - חטאת, שאם הביא "חטאת העוף" בגלל שהיה באותה שעה עני מביא לכל שאר הקרבנות כעני אף שעתה העשיר, [ובאופן זה נשאר לו להביא רק לקרבן עולה]. ולר' יהודה אזלינן בתר האשם, שאם היה עני באותה שעה מביא אח"כ לחטאת והעולה ג"כ כעני אפי' אם כבר נתעשר. ולר' אליעזר בן יעקב הקובע הוא כבר שבוע קודם, כשצריך להביא שני ציפורים, שאם היה אז עני מביא לכל שאר קרבנותיו כעני.

[15] וכתבו תוס' בתחלת דבריהם, שאין לפרש שהחילוק בין ערכין לקרבנות, שאם היה אביו גוסס בשעת נתינת הערך שנאמר לו שימתין עד שימות אביו ויתעשר שאז יתן, [משא"כ בקרבנות שאין מחכים]. זה אינו, דגם בערכין אמרינן בתוספתא שמוטב שיביא ערך עני משימתין ויביא ערך עשיר.

[16] כלומר, הגם שאמר ר' יהודה בערכין דצריך שיהיה עני משעת הנדר עד שעת נתינה, לענין קרבנות אינו כן, שאפי' אם היה עשיר באיזה זמן, ואפי' שעומד להיות עוד הפעם עשיר, מביא כעני.