1)

בגמ' (סנהדרין דף ז ב) דרשו מהסמיכות של פסוק זה לפרשת משפטים שעל הדיינים להיות מתונים בדין (לא תעלה במעלות"- בחוזקה ומרוצה), ושאסור לדיין לפסוע על ראשי עם קודש (אף השופט מוזהר ב"לא תעלה במעלות"), וצ"ב מה הקשר של הדרשות הללו לפשוטו של מקרא, ומה ענין האיסור לעלות במעלות על המזבח?

1.

מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ג עמ' קל"ד, ד"ה הוו מתונים, סנהדרין דף ז ב): הדין הוא לאלוקים, ובלתי אפשרי לאדם להגיע לעומקו 1 , ולכן הדין צריך מיתון, ומי שממהר להוציא משפט מקלקל את המשפט. והנה, טעם האיסור לעלות במעלות למזבח הוא שבפסיעה הזו יש גילוי ערוה, אמנם במקומות אחרים אין בכך כלום, אבל בשעת העבודה אסור שְיִטֶה מהעבודה אל הדבר הגשמי אפילו בדבר מה. גם המהירות בדין היא יציאה מהשכל ונטיה אל הגשם, ולכן שניהם שווים. 2 כך גם לפסוע על ראשי עם קודש- זו גבהות וגסות רוח, ואמרו בגמ' (סוטה דף ד ב) שגס הרוח כאילו בא על כל העריות. 3

2.

מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב הדין פ"א, עמ' קפ"ז, ד"ה ובפ"ק דסנהדרין): טעם האיסור לעלות במעלות אל המזבח, כי צריך שהעבודה תהיה כסדר, וכל יציאה מהסדר הראוי אסורה אצל העבודה, כי אז יש בכך נטיה אל עבודה זרה שכל עניינה זרות 4 , וכשעולה במעלות יש בפסיעה הזו יציאה מהסדר וגילוי ערוה בדבר מה וזה איננו ראוי בעבודה. 5 מזה יש ללמוד למשפט שעניינו דין וסדר, ולכן צריך שיהיה מתון בדין משום שהאדם גשמי. והדין שווה למזבח- שניהם אל ה' יתברך, ולכן צריך לשים סנהדרין אצל המזבח. גם הפוסע על ראשי עם קודש יוצא מהסדר, ודבר זה פסול בדין כי צריך שהדין לא יצא מהסדר הראוי. ושני דברים נצטווינו במזבח- שלא להניף חרב ושלא לגלות ערוה, והם יציאה אל שני הקצוות. 6 על כך המשיך שגם הדיין שאיננו מתון בדין אי אפשר שיקנה השכל, ודבר זה הוא ערוה- פחיתות גשמית. וכן הוזהר הדיין שלא להתגאות ולפסוע על ראשי עם קודש כי בכך הוא נוטה אל הגשם, וסר מהשכל.

3.

מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב העבודה פ"ו, עמ' צ"א): בירושלמי נחלקו האם צריך לעמוד בתפילה כמלאכים שרגליהם רגל ישרה, או ככהנים שלא עלו במעלות אלא הלכו עקב בצד אגודל, והכוונה שבתפילה נכנס העלול לגמרי ברשות העילה, ולכן צריך לכוון את רגליו שהם ההתפשטות שלו. 7 בזה נחלקו האם על המתפלל להיות כמלאך- כניסה לגמרי תחת רשות העילה בלי התפשטות של הרגלים, או שצריך לעמוד ככהנים- האדם הוא בעל ערוה כאשר יש לו התפשטות, ואז הוא מסתלק מעילתו, ולכן צריך להצמיד את הרגלים- עקב בצד אגודל. ונחלקו האם אפשר לסלק את הגוף ולהיות כמלאך, או שהחובה היא להביא גם את הגוף אל התפילה מבלי שתתגלה ערותו.


1

כמבואר לעיל שם (עמ' קל"א, ד"ה כל דיין) שהמשפט הוא הדבר המחוייב, וה' הוא מחוייב המציאות, ולכן המשפט לאלוקים.

2

והדין שווה למזבח שהרי שמים את הסנהדרין אצל המזבח (רש"י בתחילת הפרשה הבאה, שמות 21:1). אולי יש להוסיף ביאור שבעבודה מתקרב האדם אל הבורא, ובמשפט משליט האדם את אמיתתו יתברך בבריאה. לכן יש מכנה משותף ביניהם, ובשניהם חובה שלא לנטות אל הגוף ופחיתותו, אלא להתרומם אל המקום הגבוה שבקומת האדם.

3

כלומר- גסות הרוח היא מידה גשמית ולכן נחשב כבא על כל העריות, וכ"כ המהר"ל בחידושי אגדות לסוטה (ח"ב עמ' ל"א, ד"ה כאלו בא, סוטה דף ד ב) שהגס נוטה אל החומר המתועב והמגונה, (ועיי"ש (ובהמשך דבריו ד"ה כאלו בנה) אודות המחלוקת האם גס הרוח כעובד ע"ז או כבא על העריות). ויסוד זה נתבאר בדבריו במקומות רבים שהגסות היא מידה חומרית, (כגון- דרך חיים פ"ו מ"ב, עמ' רפ"ב, ד"ה ואמר כי הוא משמח) וכשמה כן היא- גסה וחומרית, ולעומת זאת הענוה היא מעלה נבדלת ולכן משה רבינו שהיה עניו מכל אדם זכה ונקראת התורה על שמו. ובנתיבות עולם (נתיב התורה פ"ב עמ' י') כתב שלגשם יש רוחקים מוגבלים (-החומר זקוק לשלושת מימדי המקום כדי להתקיים- אורך, רוחב ועומק) וגס הרוח מגביל את עצמו בגדלות לומר שכך וכך הוא גדול. וע"ע בנתיב הענוה פ"ד באריכות.

4

כלשונו בנתיב העבודה (המובא לקמן) שהכהנים בעבודתם היו הולכים עקב בצד אגודל, וכך לשון חז"ל בכמה מקומות אודות איסור העליה במעלות (כגון- ירושלמי ברכות פ"א ה"א). ומבואר כאן במהר"ל שההליכה באופן זה היא הליכה לפי סדר לעומת עליה במעלות שיש בה דילוג וקפיצה, וממשיך המהר"ל שבעבודה שלא לפי סדר יש ענין של זרות ועבודה זרה. דבריו צ"ב, ונראה לפרש שבהתקרבות עקב בצד אגודל האדם מביא את עצמו אל ה' ומתקרב אליו, לעומתו ההולך בפסיעות גסות אל העבודה- בעצמו נשאר רחוק, והעבודה נעשית שלא במקומו. לכן יש בכך ענין של עבודה זרה כפי שנתבאר לעיל (עי' 20:20:6:1 וכן 20:21:3:1) שעבודה זרה עניינה לעבוד שלא מתוך קורבה אלא מתוך זרות וניכור. ביתר ביאור- עבודת הקרבנות יכולה להעשות בשני פנים- מתוך כוונה לתת למושא העבודה ולמלאות את צרכיו, או שלמושא העבודה אין צורך בקבלת הקרבן, והעבודה נעשית מתוך התבטלות של המקריב, והכרה שכל אשר יש לו שייך למי שהוא עובד אליו. הדרך הראשונה היא דרכם של עובדי ע"ז, ואילו על עבודת ה' הוזהרנו בכתבי הקודש (תהילים 50:13-14) "האוכל בשר אבירים, ודם עתודים אשתה? זבח לאלוקים תודה!". העובד לאליל שכחו מוגבל, אין ביניהם קירבה אלא יחסי תן וקח- לכן זו זרות, ואילו העובד לבורא עולם מתקרב אליו, ולכן עליו לעשות זאת עקב בצד אגודל- להביא את עצמו אל העבודה. עי' בתחילת נתיב העבודה (בנתיבות עולם ח"א עמ' ע"ז) שלענ"ד כך עולה מדבריו, ועי' לעיל 20:22:1:1 בהערה. [ע"ע בחידושי אגדות (ח"א עמ' נ"א, שבת דף קיג ב) על ההבדל בין הליכה רגילה לפסיעה גסה, שהליכה היא כדרך כל האדם, ופסיעה גסה היא תנועה יתירה.]

5

בוודאי פשט הכתוב שהעליה במעלות יש בה גילוי ערוה, וכן מבואר במהר"ל בחידושי אגדות שבתרוץ הקודם. צ"ב א"כ כיצד זה מתקשר לאמור כאן שהעבודה צריכה להעשות כסדר- עקב בצד אגודל? אולי זהו המשך למה שנתבאר שעבודה שלא כסדר יש בה זרות, כלומר- האדם לא מתקרב בעבודה לאלוקיו אלא נשאר רחוק. זהו ענין גילוי הערוה בעבודה- אמנם הוא עוסק כרגע בדברים העומדים ברומו של עולם, אבל הוא עצמו נשאר חומרי ונמוך. [ע"ע בנתיבות עולם (נתיב הזריזות פ"ב עמ' קפ"ז) אודות הזריזות במצוות כאילו שאיננו בעל גוף.]

6

ענין זה נתבאר בפסוק הקודם.

7

על האדם לתפוס את עצמו כעלול- מסובב התלוי ומחובר על סיבתו- בוראו. הרגלים הם החלק הנמוך שבקומת האדם, וכשרגליו מוליכות אותו, אז האדם הולך אחר חומרו. לכן בהתפשטות הרגלים יש גילוי ערוה וזה סותר לעבודה.

ספר: פרק: פסוק:
חודש: יום: שנה:
חודש: יום: שנה:

KIH Logo
כולל עיון הדף
הקדשות ותרומותתגובות מקוראיםרשימות דוא"לחומר על כל התלמוד והמשנהשאל את הכוללקישורים ללומדי התלמודלוח למחזור הנוכחילוחות ללימודים יומיים אחרים