צ"ב למה באה ההוראה הזו על עשיית המזבח ולא על גוף העבודה? נראה שעצם יצירת מקום עבודה היא המקרבת אותנו אל עבודתו יתברך, כעין מה שהובא לעיל 20:21:5:1 אודות הכפרה שיש לאדם במה שנברא ממקום המזבח, ועי' בשאלה הבאה אודות הכפרה שבמזבח. אולי זה קשור להקפדה המיוחדת שמצאנו לגבי מקום המזבח, כפי שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' בית הבחירה ה"א)- "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם".

דבריו צ"ע- וכי עבד העובד שלא מרצון אין שם עבד עליו? אולי המכוון למה שהאריך בתחילת נתיב העבודה (נתיבות עולם ח"א עמ' ע"ז) שבניגוד לכל מקבל עבודה שיש לו תועלת מהעבודה, הקב"ה איננו זקוק לקבל מאתנו, והעבודה אל ה' היא לתועלת האדם, ועניינה שיהיה האדם מוסר את עצמו לה', וכשמוסר ממונו הוא עושה זאת כי הוא עבד לה', ומה שקנה עבד קנה רבו. אולי זה המכוון כאן- המקריב מחמת שנצטווה וכאנוס על פי הדיבור, לא הביא את עצמו אל העבודה אלא כביכול הוא בא לתת לבורא עולם, ולא בזה בחר ה'.

צ"ב למה כך נאמר דוקא בהלואה ולא בצדקה וכד'. אמנם, על מצות צדקה אמרו "נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה הרי הוא מתברך עליה" (רש"י, דברים 24:19, וכעי"ז בספרי, כי תצא, פיסקא רפ"ג.), וצ"ע למה הלואה כל עניינה בנידבת הלב? המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב הצדקה פ"ו, עמ' ק"פ) כתב שיש מצוה להלוות אפי' לעשיר כי עניינה של המצוה שישראל עם אחד ולכן אחד מקבל מהשני, ובהמשך דבריו מסביר בכך את איסור ריבית שהוא הפך מצות הלואה. נמצא שבצדקה יש יחס של נותן ומקבל, ואם העני קיבל נתקיימה מצות נתינה. לא כן הלואה- המצוה היא האיחוד והשיוויון בישראל, ומובן שזה לא מתקיים כאשר מלוה שלא מרצונו כאנוס על פי הדיבור.

ע"ע באור חדש (עמ' קפ"ג, אסתר ו, י"א) שהעומר מורה שלא רק הניסים הם מאת ה' אלא גם הנהגת הטבע.

ומילת 'אִם' הוראתה 'כאשר' כמו "אם בחוקותי תלכו".

ע"ע בגור אריה, ויקרא 2:14.

בגמ' בכתובות (דף י ב)- מזבח מזיח ומזין, מחבב מכפר...מזיח גזירות, ומכפר עונות. נראה שזה המשך למבואר בשאלה הקודמת שלא רק העבודה בפועל מכפרת, אלא עצם יצירת מקום עבודה יש בה כפרה.

לכאורה בגלל שהשם הזה הוא מקור הנמצאים כולם.