1)

למה כאן מקומה של מצות עשיית מזבח אדמה?

1.

מהר"ל, תפארת ישראל (פמ"ו עמ' קמ"א): עבודה זרה היא חיצונית, 1 והאדמה היא באמצע העולם- לא נוטה אל שום צד ולכן זהו מקום העבודה. 2


1

כמבואר לעיל 20:3:9:2, ולכאורה זה המשך למה שנתבאר בפסוק הקודם מהמהר"ל בתפארת ישראל שהנהיה אחרי עבודה זרה עניינה עבודה מתוך ריחוק ובלי קירבה, ולכן העובד מחפש דברים זרים כמבואר בפסוק הקודם, ומשום כך הע"ז היא חיצונית ומקומה בקצוות (כלומר- דבקות בקצוות של המידות, בחיצוניות ובפסולת שלהם, כגון חסד גמור בלי איזון של דין, המביא לידי גילוי עריות, או דין גמור בלי איזון של חסד, המביא לדי שפיכות דמים.)

2

כלומר- כהמשך לאיסור עבודה זרה נצטווינו על עשית מזבח אדמה, כי הע"ז היא הליכה אל הקצוות החיצוניות ואילו האדמה הפך זה- מקומה באמצע. וביאור הדבר ככתוב בתחילת דרך חיים (עמ' יא- "כל ישראל יש להם") שהארץ עומדת באמצע העולם מבלי לנטות אל הקצוות, והאריך בכך בנתיבות עולם (נתיב השלום תחילת פ"ג, עמ' רכ"ה) וזו ענוותה של הארץ.

2)

מה המשמעות של 'מזבח אדמה'?

1.

מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ג, עמ' קל"ג, ד"ה ועוד יש לך, סנהדרין דף ז ב): בניגוד לעובדי ע"ז שעבדו לאשרה כדי לגדל את אלילם, לה' עובדים במזבח אדמה, כי העבודה לה' איננה כדי לגדל אותו, כי הוא אלוקי האלוקים ובמקום שאתה מוצא גדולתו- אתה מוצא ענוותנותו, ולכן אסרה תורה לנטוע אשרה אצל המזבח.

3)

חז"ל דרשו שהאדם נברא עפר מהאדמה- ממקום המזבח שנקרא "מזבח אדמה", כדי שתהיה לו כפרה, וקשה שלא המזבח מכפר אלא הקרבנות?

1.

גור אריה (בראשית 2:7): המזבח נמצא באמצע הישוב, והאמצע הוא המובחר כי הוא בשיווי- בלי שום נטיה אל הקצוות שאינם טובים 1 , ולמדנו כאן שחומרו של האדם ממוזג וממוצע. לכן אם חטא האדם הוא קל להתכפר, כי החטא בא מחמת נטיה אל אחד מהקצוות, ומפני שנברא האדם מהמיצוע קל לו לשוב אל האמצע- למקום שנברא. 2


1

כמבואר לעיל, בהערה לשאלה 3

2

ע"ע בגמ' (כתובות דף קיא א) שדרשו מכאן שכל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח, והמהר"ל בחידושי אגדות (ח"א עמ' קס"ג, ד"ה כאילו קבור) ביאר את מעלת הנקבר בארץ ישראל ואת הכפרה של מקום המזבח. ועי' בדבריו בסנהדרין (ח"ג, עמ' קל"ג, ד"ה כאילו נוטע, סנהדרין דף ז ב) שתלמיד חכם נחשב כמזבח כי משם נברא האדם, ולכן המעמיד דיין שאינו הגון במקום שיש תלמיד חכם, הוא כנוטע אשירה לעבודה זרה אצל המזבח, עיי"ש. למבואר כאן לכאורה כוונתו שתלמיד חכם הוא ששמר על עצמו להשאר במקום המזבח כפי שהיה בעת בריאתו.

4)

מה הקשר של סוף הפסוק- הזכרת שם שמים, לתחילתו- עשיית מזבח אדמה?

1.

מהר"ל, תפארת ישראל (פמ"ו עמ' קמ"א): המכוון כאן שאם רצונך לעשות אלוהי כסף וזהב כהכנה לקבל כח עליון- אין צורך בכך, כי "בכל מקום אשר אזכיר" וגו'. 1


1

כלומר- תקבל את השפע האלוקי ע"י הזכרת שם השם, מבלי לעשות צורות אסורות. כעין זה כתב גם האבן עזרא בפסוק הקודם, הביאו הרמב"ן כאן.

5)

בגמ' (נדרים דף ז ב) כתוב שבכל מקום שהזכרת שם שמים מצויה שם עניות מצויה, וצ"ב למה כאן הזכרת השם מביאה ברכה?

1.

מהר"ל, תפארת ישראל (פל"ט בסופו, עמ' קי"ט): העושר הוא ברכה של קנייני העולם הזה, והדברים הגשמים בורחים מהדברים העליונים הנבדלים. במה דברים אמורים, כשמזכיר שם שמים שלא לצורך, אז אין להזכרה זו שייכות אל העולם וזה מביא לעוני וחורבן. אך כאשר מזכיר שם שמים כראוי הוא מביא ברכה, כי לא שייך לומר שה' נבדל מהעולם- שהרי כל הברואים תלויים בו.

2.

מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב יראת ה' פ"ג, עמ' כ"ט, ד"ה ובמסכת נדרים): הכל שייך לה' יתברך ולא ראוי שיהיה לאדם שום קנין, ורק משום ש'השמים להשם' לכן 'הארץ לבני אדם'. אך המזכיר שם שמים לבטלה כביכול ה' איננו נבדל מהאדם, וזה גורם עוני ומונע מהאדם שום קנין. עיי"ש עוד.

3.

מהר"ל, חידושי אגדות (ח"ב עמ' א, ד"ה שכל מקום, נדרים דף ז ב): הזכרת שם שמים לבטלה מביאה לעוני, כי האדם בחייו הוא מורכב, ולאחר המות הוא פשוט מההרכבה. 1 גם העני מופשט מממון ומסולק מדברים הנותנים לו חיים. ה' יתברך הוא פשוט בתכלית הפשיטות, ולכן הזכרת שמו מבטלת את ההרכבה והתוספת של העושר, ובשעת הזכרת שם שמים- דיו שיעמוד לבדו עם ה' בלי התוספת וההרכבה של העושר. אך כאשר מזכיר שם שמים כראוי כל זה לא שייך כי אז יש דבקות עם ה' ומתברך מאתו הכל. 2


1

נ"ל לפרש שכל דבר מורכב מחומר וצורה, והצורה חלה בחומר, מוציאה אותו מהכח אל הפועל ומביאה אותו לידי מימוש (עי' לעיל, 20:17:5:1 בהערה). האדם בחייו מורכב מגוף חומרי ונשמה שהיא צורתו, וכן כל סיבת חיים היא הרכבה- גוף הדבר ועילתו. לכן העשיר מורכב- יש לו עילות ומסבבים המאפשרים לו את קיומו, ולעומתו העני פשוט וחסר הרכבה של דברים הנותנים קיום. לעומת זאת ממשיך המהר"ל שהבורא הוא פשוט בתכלית הפשיטות שהרי כולם תלויים במציאותו והוא לא תלוי במציאותו של אף אחד מהנבראים, נמצא שהוא סיבת הכל ולו עצמו אין סיבה. (עי' רמב"ם ריש הלכות יסודי התורה.)

2

אבל כשמזכר שמו לבטלה אז ההזכרה היא נגד שמו, והמורכבים לא יכולים לעמוד בכך. אולי המכוון כאן שכאמור האדם מורכב, ויש לו עילות וסיבות רבות המאפשרות את קיומו, אך האמת היא שה' הוא עילתו וסיבת קיומו. לכן הזכרת שם ה' כיאות מביאה ברכה, אך כאשר מזכיר שם ה' שלא כראוי- הוא מדמה שיש לו עילות וסיבות אחרות הנותנות לו קיום, ולכן הוא נעשה מופשט מאותם דברים, והוא נעשה עני, והעני חשוב כמת.

6)

בגמ' (ברכות דף טו א): כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל- מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, וצ"ב מה טעם הדבר?

1.

מהר"ל, נתיבות עולם (נתיב העבודה פ"ט, עמ' ק"ד): המזבח הוא האדם שהרי נקרא מזבח אדמה 1 , וכאשר קורא קריאת שמע ומתפלל בנקיות וטהרה הוא כמקריב קרבן שהרי התפילה כקרבן.


1

והאדם נקרא על שם האדמה.

שאלות על רש"י

7)

רש"י: את עולותיך ואת שלמיך אשר מצאנך ומבקרך: מנין לפרש כך?

1.

גור אריה: לא יתכן שכל אחד בפני עצמו, שהרי צאן ובקר הם הבאים לעולות ושלמים, ועולות ושלמים באם דוקא מצאן ובקר.

8)

רש"י: אשר אזכיר...אשר אתן לך רשות להזכיר: מנין לפרש כך?

1.

גור אריה: אם לא כן- היה צריך לכתוב 'אשר תזכיר' ולא "אשר אזכיר".

ספר: פרק: פסוק:
חודש: יום: שנה:
חודש: יום: שנה:

KIH Logo
כולל עיון הדף
הקדשות ותרומותתגובות מקוראיםרשימות דוא"לחומר על כל התלמוד והמשנהשאל את הכוללקישורים ללומדי התלמודלוח למחזור הנוכחילוחות ללימודים יומיים אחרים