כמבואר לעיל 20:3:9:2, ולכאורה זה המשך למה שנתבאר בפסוק הקודם מהמהר"ל בתפארת ישראל שהנהיה אחרי עבודה זרה עניינה עבודה מתוך ריחוק ובלי קירבה, ולכן העובד מחפש דברים זרים כמבואר בפסוק הקודם, ומשום כך הע"ז היא חיצונית ומקומה בקצוות (כלומר- דבקות בקצוות של המידות, בחיצוניות ובפסולת שלהם, כגון חסד גמור בלי איזון של דין, המביא לידי גילוי עריות, או דין גמור בלי איזון של חסד, המביא לדי שפיכות דמים.)

כלומר- כהמשך לאיסור עבודה זרה נצטווינו על עשית מזבח אדמה, כי הע"ז היא הליכה אל הקצוות החיצוניות ואילו האדמה הפך זה- מקומה באמצע. וביאור הדבר ככתוב בתחילת דרך חיים (עמ' יא- "כל ישראל יש להם") שהארץ עומדת באמצע העולם מבלי לנטות אל הקצוות, והאריך בכך בנתיבות עולם (נתיב השלום תחילת פ"ג, עמ' רכ"ה) וזו ענוותה של הארץ.

כמבואר לעיל, בהערה לשאלה 3

ע"ע בגמ' (כתובות דף קיא א) שדרשו מכאן שכל הקבור בא"י כאילו קבור תחת המזבח, והמהר"ל בחידושי אגדות (ח"א עמ' קס"ג, ד"ה כאילו קבור) ביאר את מעלת הנקבר בארץ ישראל ואת הכפרה של מקום המזבח. ועי' בדבריו בסנהדרין (ח"ג, עמ' קל"ג, ד"ה כאילו נוטע, סנהדרין דף ז ב) שתלמיד חכם נחשב כמזבח כי משם נברא האדם, ולכן המעמיד דיין שאינו הגון במקום שיש תלמיד חכם, הוא כנוטע אשירה לעבודה זרה אצל המזבח, עיי"ש. למבואר כאן לכאורה כוונתו שתלמיד חכם הוא ששמר על עצמו להשאר במקום המזבח כפי שהיה בעת בריאתו.

כלומר- תקבל את השפע האלוקי ע"י הזכרת שם השם, מבלי לעשות צורות אסורות. כעין זה כתב גם האבן עזרא בפסוק הקודם, הביאו הרמב"ן כאן.

נ"ל לפרש שכל דבר מורכב מחומר וצורה, והצורה חלה בחומר, מוציאה אותו מהכח אל הפועל ומביאה אותו לידי מימוש (עי' לעיל, 20:17:5:1 בהערה). האדם בחייו מורכב מגוף חומרי ונשמה שהיא צורתו, וכן כל סיבת חיים היא הרכבה- גוף הדבר ועילתו. לכן העשיר מורכב- יש לו עילות ומסבבים המאפשרים לו את קיומו, ולעומתו העני פשוט וחסר הרכבה של דברים הנותנים קיום. לעומת זאת ממשיך המהר"ל שהבורא הוא פשוט בתכלית הפשיטות שהרי כולם תלויים במציאותו והוא לא תלוי במציאותו של אף אחד מהנבראים, נמצא שהוא סיבת הכל ולו עצמו אין סיבה. (עי' רמב"ם ריש הלכות יסודי התורה.)

אבל כשמזכר שמו לבטלה אז ההזכרה היא נגד שמו, והמורכבים לא יכולים לעמוד בכך. אולי המכוון כאן שכאמור האדם מורכב, ויש לו עילות וסיבות רבות המאפשרות את קיומו, אך האמת היא שה' הוא עילתו וסיבת קיומו. לכן הזכרת שם ה' כיאות מביאה ברכה, אך כאשר מזכיר שם ה' שלא כראוי- הוא מדמה שיש לו עילות וסיבות אחרות הנותנות לו קיום, ולכן הוא נעשה מופשט מאותם דברים, והוא נעשה עני, והעני חשוב כמת.

והאדם נקרא על שם האדמה.