[1] פי', כל מצות ל"ת שניתקת לעשה - דהיינו שיש לו אפשרות לעשות עשה ולהפטר מן הלאו, אם מקיים את העשה תוך כדי דיבור נפטר מן הלאו, ואם ממתין יותר מכדי דיבור - חייב מלקות. [אף שעדיין הוא חייב בעשה לשלח את האם תמיד - גם אחרי שנתחייב במלקות, מ"מ זה לא פוטרו מן הלאו].

[2] וכך פירוש הפסוק, לא תקח האם על הבנים, ומה יש לך לעשות מעיקרא, לשלח את האם. ולכן אינו לאו הניתן לעשה לפוטרו מן הלאו, אלא כיון שנטל אם על הבנים מיד מתחייב במלקות.

[3] אולם אם כבר נפלו לחצר (ולא באופן שילדתם היונה בחצר ועוד רובצת עליהם רצוף משעת הלידה), הוי גזל גמור כר' יוסי ב"ח שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו.

[4] פי', הגמ' הקשתה דכיון שלא יצאה הביצה לגמרי, מדוע יש בה גזל אפי' משום דרכי שלום, הא לכאורה משמע מהברייתא שרק בביצים יש גזל מפני דרכי שלום, אבל באם שפורחת אין, וא"כ דין ביצה שלא יצאה לגמרי צריך להיות כמו האמא. ומתרצת הגמ', דאה"נ דגם באמא יש גזל של דרכי שלום - ועל שניהם - היונה והביצה קאי מה שאמר התנא ואסורות מפני דרכי שלום.