חגיגה דף יד. א
כיצד מתיישבים שני חלקי הפסוק (דניאל ז:ט) "חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו
וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר"?
| כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין - לשון יחיד כסא אחד | כָרְסָוָן רְמִיו - לשון רבים משמע ב' | |
| לר' עקיבא בהו"א | אחד לקב"ה | והשני לדוד |
| לר' יוסי הגלילי | אחד לדין | ואחד לצדקה |
| לר' אלעזר בן עזריה | אחד לכסא לשבת עליו | ואחד לשרפרף להדום רגליו |
איזה קללות ניבא ישעיה (ג:א-ה) בקרא "כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה"?
| הקללות | ביאורם | |
| א. | מַשְׁעֵן | אלו בעלי מקרא |
| ב. | וּמַשְׁעֵנָה | אלו בעלי משנה |
| ג. | כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם | אלו בעלי תלמוד |
| ד. | וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם | אלו בעלי אגדה |
| ה. | גִּבּוֹר | זה בעל שמועות - יש בידו הלכות פסוקות מרבותיו |
| ו. | וְאִישׁ מִלְחָמָה | שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה |
| ז. | שׁוֹפֵט | דיין שדן דין אמת לאמיתו |
| ח. | וְנָבִיא | כמשמעו |
| ט. | וְקֹסֵם | קוסם זה מלך - שנאמר קסם על שפתי מלך |
| י. | וְזָקֵן | שראוי לישב בישיבה - וליטול ממנו עצה בכל חכמה |
| יא. | שַׂר חֲמִשִּׁים | א) שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה ב) שהוא בן חמישים שראוי להעמיד לו מתורגמן |
| יב. | וּנְשׂוּא פָנִים | שנושאין פנים לדורו בעבורו: למעלה, כגון רבי חנינא בן דוסא. למטה, כגון רבי אבהו בי קיסר |
| יג. | וְיוֹעֵץ | שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים |
| יד. | וַחֲכַם חֲרָשִׁים [1] | וחכם - זה תלמיד המחכים את רבותיו חרשים - בשעה שפותח בד"ת הכל נעשין כחרשין |
| טו. | וּנְבוֹן לָחַשׁ | ונבון - זה המבין דבר מתוך דבר לחש - זה שראוי למסור לו דברי תורה שניתנה בלחש |
| טז. | וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם | אלו בני אדם שמנוערין מן המצות |
| יז. | וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם | שועלים (-ערמומיים; ליצנים) בני שועלים |
| יח. | וְנִגַּשׂ (-ודחק) הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ | |
| ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם |
יִרְהֲבוּ הַנַּעַר בַּזָּקֵן וְהַנִּקְלֶה בַּנִּכְבָּד |
ירהבו הנער בזקן - בני אדם שמנוערין מן המצות ירהבו (יתגאו) במי שממולא במצות כרמון והנקלה בנכבד - יבא מי שחמורות דומות עליו כקלות וירהבו במי שקלות דומות עליו כחמורות |
חגיגה דף יד: א
מה הביאו בתירוץ של הגמ'? [תוד"ה והתניא].
| דארצי וארצו קמיה קחשיב | דארצי ולא ארצו קמיה לא קא חשיב | |
| לרש"י | לכך הזכירה הברייתא לשלשה אלו [2] |
ולכן לא הזכירה את רבי אלעזר בן ערך שהרצה לפני ר' יוחנן [3] |
| לתוס' | הזכיר רק לאלו שהצליחו ברציפות להרצות לפני רבותיהם דור אחר דור [4] |
ולא הזכירה לראב"ע דאף שהרצה לפני רבו אבל לא הרצו לפניו [5] |
[1] כן החשיבם הגר"א לאחד. ומכח זה מנה לקמן בי"ח ל"וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ".
[2] והם: א) רבי יהושע הרצה דברים לפני רבן יוחנן בן זכאי. ב) רבי עקיבא הרצה לפני רבי יהושע. ג) חנניא בן חכינאי הרצה לפני רבי עקיבא.
[3] והא דחנניא בן חכינאי - לא ארצו קמיה, ובכל אופן החשיב לו. תירצה הגמ' דהוא הרצה לפני ר"ע שהוא אדם שהרצה בפני אחרים. ולכך אף שאחרים לא הרצו לפניו כיון שחנניא הרצה לפני אחרים לכן מנו אותו, דהיינו שמנו אותו משום ר' עקיבא, להודיע שר"ע הרצה ואחרים הרצו לפניו. (וכן הביאו גם התוס' בסוף לפרש את רש"י, אולם בתחילת דבריהם פירשו בשם רש"י באופן אחר ונתקשו בו).
[4] דר' יהושע הרצה לפני רבו ריב"ז, ור"ע הרצה לפני רבו ר' יהושע, וחנניה בן חכינאי הרצה לפני רבו ר"ע.
[5] אבל את חנניא בן חכינאי כן הזכיר, כיון שהוא הרצה לפני ר"ע שהרצה לפני ר' יהושע וכו', ולכך הוצרך להזכירו כדי להראות שהצליחו להרצות ג' דורות זה אחר זה תלמיד לפני רבו.