[1] כן הקשו התוס' דהרי רש"י לקמן (דף קטז.) ס"ל שמחרישה הוא כלי שעושה אוכל נפש, וא"כ אסור למשכנו, (ומכח זה חלק ר"ת ואמר שמחרישה אינו כלי של אוכל נפש). אכן ראה בהגהות הגר"א אות א' דשאר הראשונים תירצו בע"א: א) בעל ספר התרומה תירץ דאיה"נ אסור לכתחילה והמשנה שהזכירה משכון מחרישה היינו באופן שעבר ומשכן, דהוה משכון וצריך להחזירה רק בשעה שהלוה צריך לו. ב) הרמב"ן והרשב"א תירצו שמותר לכתחילה למשכן כלי אוכל נפש שלא בשעת מלאכתו. ג) ובעל המאור (ורמב"ם) תי' דמיירי בנתנו לו הלוה מדעתו, ואפ"ה צריך להחזירו לו כשצריך לו.

[2] דאינו כלי העשוי ישירות לאוכל נפש.

[3] _דס"ל דאין צריך להחזיר אלא כלי העשוי לגוף האדם ולהנאתו. ומה שבמשנה כתוב שמחזיר המחרישה ביום, מיירי במגרדת של בית המרחץ שגם נקראת מחרישה.

[4] איסור זה אינו מקרא, אלא גזירה שמא יכנס לביתו (ובשליח ב"ד לא גזרו) - גמ', תוד"ה אימא.

[5] דמ"ש במשנה לא ימשכנו אלא בב"ד, אין הכוונה שבעודו עומד לפני הב"ד מותר למלוה לנתחו, אלא שימשכננו ע"י שליח ב"ד.

[6] על כרחך לפרש דאיסור זה מדאורייתא, דאל"כ מאי פריך אדשמואל מלא תחבול בגד אלמנה.

[7] והנידון דוקא עליו עצמו, אולם בשביל אשתו ובניו ובנותיו לא מסדרים לו כלום, אלא יתפרנסו מהצדקה.

[8] כן היא סברת ר' ישמעאל ור"ע, וכן סובר גם רשב"ג. אולם להלן רשב"ג סובר שלגבי בע"ח לא מסדרים לו כלום.

[9] פי', נותן לו מטה אחת לאכול עליה ומטה אחת שעליה ישכב לישון, ולא סגי במטה אחת, כדי שלא יאכל עליה וישן עליה ולא ילך ד' אמות אחר אכילתו - שהוא דבר שאפי' מר שמואל לא היה יודע רפואה בשבילו. ואם היה הלוה עשיר נותן לו מצע של לבד - לכרים וכסתות, ואם היה הלוה עני נותן לו מפץ של קנים - ככרים וכסתות.

[10] אפי' יש לו איצטלית של מאה מנה אין פושטים אותה ממנו - דכל ישראל ראוים לאותה איצטלא.

[11] דלמדה הגמ' מזה שס"ל לרשב"ג במתניתין שאחר ל' יום מוכרים את המשכון שלו, ש"מ דסבירא ליה דאין מסדרין לבע"ח.