[1] וכ"מ ברש"י ד"ה חוזר, דבכה"ג מיירי בסוגיין.

[2] לתי' ג' בתוס', לכו"ע חוזר השכיר אצל בעה"ב, ולא נחלקו ר"ש ורבה אלא לענין לאו ד"לא תלין", דר"ש ס"ל דכיון שיצא ממנו שעה אחת, שוב אינו עובר ב"לא תלין".

[3] כיון שבעל הבית טרוד בפועליו ושוכח שלא נתן, ומה שתיקנו שישבע השכיר ויטול - כדי להפיס את דעתו של בעה"ב. וזה דוקא בספק אם נתן או לא נתן, אבל בספק כמה היתה הקציצה ודאי הוא זוכר, ולכן בעה"ב נשבע ונפטר.

[4] דכל מה שבעה"ב טרוד בפועליו הוא הני מילי מקמי שיבוא זמן חיובו, אבל כשבא זמן חיובו הוא נותן על לבו להזכר. וכיון שיש אצל בעה"ב שתי חזקות, חזקה אחת שאין בעה"ב עובר על "לא תלין", ועוד חזקה שאין השכיר משהה את עצמו מלתבוע שכרו, וזה עדיף טפי מחזקה אחת שיש לשכיר - שאינו עובר ב"לא תגזול".

[5] ודוקא כששכרו בעדים, דאל"כ לכו"ע נאמן במיגו ד"לא שכרתיך מעולם" (ע' תוד"ה קציצה).

[6] בשבועת היסת.

[7] ואף שס"ל דלאו ברי עדיף, מ"מ כיון שמודה שהיתה הלואה ונשתעבד לכך עליו להוכיח שפרע ונפקע שעבודו, ובטענת שמא אינו מפקיע שעבודו ולכך חייב לכו"ע.

[8] מחלוקתם נזכרה לעיל בדף צ"ז ע"ב ולקמן קטז:, ונחלקו אי ברי ושמא ברי עדיף, דלר"נ ור"י אין ברי עדיף, ולרב הונא ורב יהודה ברי עדיף.