[1] דהיינו כשנוטל בתורת פירעון האם מסדרים לו, להשאיר לו מטה ומטה ומפץ וכנ"ל בסוגיא לעיל.

[2] דהיינו כשלא נוטל בתורת פרעון אלא בתורת משכון, האם יש חיוב על הממשכן להחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום.

[3] פי', אם גבו בחובו מה שיש לו - נפטר משארית החוב, אפי' שאח"כ נתעשר, לא צריך לשלם את השאר.

[4] כן מבואר בסוגיא כאן לבר פדא ור' יוחנן, וכן היא סברת רשב"ג לעיל (דף קיג:).

[5] לרש"י (בד"ה ואידך), כן הוא גם סברת ת"ק דמתני', דמדס"ל לרבנן שמחזירים לעולם ש"מ שמסדרים. אולם תוס' (בד"ה מה ובד"ה מהו) חולקים, וס"ל דאין להוכיח מזה שס"ל לרבנן שמסדרים, דמתניתין מיירי כשלקחו בתורת משכון - ובזה אמרו רבנן שמחזיר, אולם אם בא בתורת גביה, אה"נ שאינו מחזיר לעולם מפני שאין מסדרים. ונראה מהגמ' דגם אליהו ס"ל דמסדרין. אמנם בתוס' (בד"ה מהו) כתבו דאין מדבריו ראיה, דשמא לא בא אליהו אלא ליתן טעם למאן דס"ל דמסדרים.

[6] פי', "השב תשיב לו את העבוט, לא תשכב" בעבודות, ו"עד בוא השמש תשיבנו לו".

[7] וכאן רב ששת מגיה את הברייתא, דבמקום "אינו חייב להחזיר", גרסינן: חייב להחזיר.

[8] היינו המלוה בעצמו, אולם ע"י שליח ב"ד מותר או למשכנו או לנתחו, כל חד כדאית ליה (כדלעיל קיג.), ומ"מ צריך להחזיר המחרישה ביום וכו'.

[9] ולא נחלקו רבא ורב ששת לדינא, אלא בפי' הברייתא על מה קאי הדין שעובר בכל השמות הללו, דלרב ששת הוא על מה שלא החזיר, ולרבא על עצם המישכון כל זמן שלא החזיר עובר (ראב"ד בשטמ"ק).