[1] אין זו דישה - שהיא באופן שעדיין לא נגמרה המלאכה (כשהתבואה היא בשיבולים), אלא מיירי אחרי שכבר הוציאו את הגרעיני השעורים ושורה אותם במים ומייבש אותם בתנור, ודש אותם בפרות להסיר הקליפה - כדי שיהיה חושלא. ואחר המירוח אין בהמה (וגם לא פועל) אוכלים, דנגמרה המלאכה למעשר.

[2] פירש"י (בד"ה ממון גבוה), דמיירי בפרה של ישראל שאסור להאכילה תרומה (אפי' אם הדש הוא כהן), אבל בפרה של כהן שאפשר להאכילה תרומה - עובר.

[3] מבואר בסוגיא שיוחנן כהן גדול בדק וראה שכל ישראל מפרישים תרומה גדולה אפי' עמי הארץ, וכל תקנת הדמאי היא רק על מעשר, וה"ה על תרומת מעשר שאף היא באה רק אחרי שהפרישו מעשר, ועמי הארץ חשודים על המעשר.

[4] אבל כאן אין לחלק בין מעשר לבין גידולי מעשר כמו בתרומה, דדוקא בתרומה מצינו שגידולי תרומה הם תרומה, אבל במעשר הגידולין שלו הם חולין ובודאי שעובר על זה בלא תחסום אם עובר על המעשר.

[5] בתחילת הגמ' פרש"י (ד"ה תרומה ומעשר), שאינו עובר בלא תחסום בתרומה ומעשר (פי', אף מעשר ראשון) משום דדייש דקרא - לאו בתרומה ומעשר מיירי, שאינו מצוי שיהיה על התבואה שם תרומה ומעשר לפני מירוח. אבל מסקינן דרק במעשר שני, שהוא ממון גבוה, הוא דאינו עובר משום בלא תחסום, אבל במעשר ראשון עובר. וכתב רש"י (ד"ה ממון גבוה) טעם אחר להא דאינו עובר, והוא מפני שאינו ראוי לבהמה לאוכלו (ולא קרינן ביה דישו, כתוד"ה והדשות) - כן העיר המהרש"א.

[6] דכיון דס"ל שמעשר שני ממון גבוה הוא, הרי שלא קרינא ביה "בדישו".

[7] ע' רמב"ם (פי"ג מהלכות שכירות ה"ג) שפסק דאסור אבל אינו לוקה, וע' מגיד משנה שם. ובראב"ד המובא ברא"ש פסק - דספק דרבנן לקולא ומותר. (ויש בזה אריכות רבה בראשונים ובאחרונים).

[8] כתב המהרש"א שלרש"י לא איבעיא לגמ' בזה דפשיטא שאסור כיון שנהנה ממלאכת העכו"ם, והאיבעיא כשלא נהנה, (וראה עוד ברש"ש ובהמדו"ב).

[9] בכה"ג מותר לתוס', כיון שאין הישראל מרויח בזה כלום, וכמו שנותן לגוי נבילה שיאכלה, ע"ש.

[10] רבא סבר שימכרו דוקא לשחיטה, כדי שלא יהנו הבעלים מהסירוס - שעי"ז מוסיפים להם במחירם. ואמר לו אביי, דיים שקנסת עליהם מכירה - דהיינו שאין הם יכולים להנות מזה בעצמם, ולא צריך לקנות יותר.

[11] וביארו התוס' (בד"ה מחלפי) כדי שלא יאמרו העולם שהיה מדעתם, או שלא יעשו אחרים מדעתם וישקרו לומר שלא מדעתם נעשה.

[12] נחלקו ר' יוחנן ור"ל בעקימת שפתיו, דלר' יוחנן עקימת שפתיו הוי מעשה וחייב, ולר"ל לא הוי מעשה ופטור. וביארו התוס', דאף שמצאנו שסובר ר' יוחנן כמ"ד שכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ומבואר שם שעל לאו של דיבור לא לוקים, אפי' שהיה עקימת שפתיו. ותירצו, שכאן ע"י עקימת שפתיו הוי מעשה ולכן לוקה לר' יוחנן.

[13] ומשום שבדיבורו אתעביד מעשה.

[14] ומשום דס"ל בעלמא דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וע' בתוס' (בד"ה ריש לקיש) שהוכיחו שבעלמא ס"ל לריש לקיש כר' יהודה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו. וכל מה שאמר כאן שאינו לוקה, הוא אליבא דמאן דאמר דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.