[1] הרי לכאורה היה צריך להיות הדין שלא זה קנה ולא זה קנה - וכל הרוצה יחטפנה מידיהם, וכמבואר הטעם בסמוך.

[2] דאם לא נאמר שכל אחד קונה בשביל חברו, תיעשה לכל אחד החלק שהגביה חברו כאילו מונח על גבי קרקע, דהרי הדין שאם אדם מגביה רק מקצת חפץ אפי' שדעתו לקנות רק חלקו לא קנה כלל עד שיגביה את כולו, דצריך לעשות מעשה הגבהה בכל החפץ (ע' רשב"א). אלא על כרחך שכל אחד קונה בשביל חברו - שאז נמצא ששניהם הרימו ביחד את כל החפץ.

[3] דהוי כתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים - דהרי אם מקנה לחברו חלק מהמציאה הוא חב לכל בני רשות הרבים שלא יקנו אותה. [אולם כשיש מגו, מועיל גם בכה"ג שחב לאחריני, ואלו הם דברי רבא בסמוך].

[4] דהא אין שליח לדבר עבירה, ומה שמצאנו בגמ' בב"ק (דף עח:) שם הוא גזה"כ לענין טביחה - ששותפין שגנבו ואחד מהם טבח לדעתו ולדעת חברו שניהם חייבים בד' וה', אבל לא לענין עצם הגניבה.

[5] והיינו כדעת שמואל שאפיך את הברייתא לקמן. וכן הסכים עמו רב יוסף בלישנא בתרא, דאף שיש להקשות דמה שלא קנה לחכמים הוא דוקא ברוכב בקרון שלא עושה כלום, משא"כ רוכב בבהמה אוחז במוסירה (-באפסרה). מ"מ גם אוחז במוסירה לא קנה, דהרי מי נותן לו שיקנה, כל מה שקונה במוסירה זה רק מתי שיש מי שמקנה לו.

[6] דיש לחלק בין רוכב בקרון לבין רוכב על גבי בהמה שתפוס במוסירה וכנ"ל.

[7] פי', דאם מכה אותה במקל ורצה לפניו או שקורא לה והיא באה, זה חלק מהצורות של קנין משיכה. אולם לא בכל הבהמות כמבואר בסוגיא לקמן.