[1] דכלל הוא ד"כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור", וכן כאן הראשון שינה לתת כסות וכלים ברה"ר, ובא אחר דהיינו הבהמה ואכלה אותם בשינוי, דהא אין דרכה לאכול כסות וכלים, הדין שפטור השני.

[2] וטעם התוס' שאע"פ שגרם הפסד לחברו, מ"מ הוא לא נהנה. וציין הגר"א, שהרי"ף ושאר פוסקים חולקים על התוס' וס"ל שחייב.

[3] ודייק כן ממשנתנו שאמרה גבי בהמה שהזיקה ברה"ר, דאע"פ דשן פטורה ברה"ר, בכל אופן אם נהנית משלמת מה שנהנית - דהיינו מה שנפטר בעליה מלהאכילה. [וכמו שנחלקו לעיל כמה, דרבה אמר דמי עמיר, ורבא אמר דמי שעורים בזול]. וכמו כן כאן, אפי' שהחצר אינה עומדת לשכירות, כיון שהוא גברא העומד לשכור, ונהנה בזה שדר בחצר הזו לכן צריך לשלם מה שנהנה.

[4] דאין ראיה מהמשנה, דהמשנה הרי מדברת באופן שנחסר בעל הפירות, ואילו כאן מדובר בחצר שאינה עומדת לשכירות, שלא מפסיד בעל החצר. ויישבה הגמ' את דעת רמי בר חמא, דכיון שסתם פירות ברה"ר אדם מפקיר אותן, לא חשיב שנחסר באכילתם דסופן לילך לאבדון, ואם בכל אופן משלם מה שנהנית, ש"מ שאזלינן בתר מה ההנאה שלה, וכן כאן אזלינן בתר ההנאה של השוכר שהוא גברא דעביד למיגר.

[5] כן מבואר לקמן בסוף העמוד, דשלחו לר' אמי ואמר "מה עשה לו ומה חסרו", ור' חייא בר אבא אמר נתיישב בדבר ולבסוף לא הכריע. ורב כהנא בשם ר' יוחנן אמר שאין צריך להעלות לו שכר, ור' אבהו אמר שכן צריך להעלות לו שכר. ואמר רב פפא שר' אבהו לא שמע כן בפירוש כן מר' יוחנן, אלא שחשב לפרש הוראה של ר' יוחנן כך. ושמואל ס"ל שכן צריך להעלות לו שכר.

[6] ומבואר בגמ' הטעם, משום שאומר לו "את גרמת לי היקפא יתירא" - שהרי הוצרכתי להקיף ברוחב גדול מחמת שהשדה שלך נמצאת באמצע תוך שדותי.

[7] וביארה הגמ' שאין לדייק מכאן דס"ל שזה נהנה וזה לא חסר פטור, משום דיכול הניקף לומר שבשבילו היה מספיק לגדור בגר קוצים העולה זוז להבדיל ביני ובינך, ולא הייתי צריך גדר של אבנים.

[8] ואמרה הגמ' שאין לדייק מכאן דס"ל דזה נהנה וזה אינו חסר חייב, כי כאן בעל הבית חסר משום "שחרוריתא דאשייתא".