[1] אם היה כותב שחייב בנזק קרן - לא היינו לומדים שן ממנו, משום שקרן אין האה להיזקו ושן יש הנאה להיזקו, ופירשו התוס' (לעיל ג: בד"ה לא), דבדבר שאין הנאה להזיקו חשוב פשיעה כי קל לשמור שאין משתוקקת להזיק כיון שאין הנאה להיזקה, אבל שן שיש הנאה להיזקו הו"א דהוי כעין אונס של איכול לשומרה כל כך כיון שהיא להוטה ומשתוקקת להזיק.

[2] פירשו התוס' הנ"ל, שכיון שאין כוונתה להזיק בקרן אין יצרה תוקפה ובקל יכול לשומרה, כראי הקרן דכוונתו להזיק ויצרה תוקפה ואין יכול לשומרה כל כך. ועל זה מקשה הגמ', דאדרבה ק"ו הוא, ומה שן שאין כוונתו להזיק - חייב, קרן שכוונתו להזיק - לא כ"ש. ולכן נדחתה הו"א זו.

[3] פי', דהו"א דוקא בקרן חייב - דכיון שמכוונת הבהמה להזיק יש לחייבו יותר, דלא דבר שנעשה ממילא הוא.

[4] פי', וכיון שיש בשן הנאה להיזקה - הו"א דדוקא בזה חייב כיון שנהנית, אבל בקרן שאין הנאה להיזקה אימא פטור, קמ"ל.

[5] פי', לרבא דפירש דשור דתנא דמתניתין הוא רגל.

[6] ולכן הו"א שיהיה חייב רק על היזק רגל שהוא מצוי - ולא על היזק שן שאינו מצוי.