[1] כן מבואר בתוס' הרא"ש, דהקשתה דהגמ' בסמוך אומר על ר' אבהו "ואיהו כמאן סבירא ליה", ומתרצת: "כי הא דאמר ר' יוחנן משום רשב"י בעל הבית בוצע ואורח מברך". ולכאורה תמוה, א"כ מדוע כיבד ר' אבהו את ר' זירא לבצוע. ותירץ התוס' הרא"ש, דשאני הכא שכל הסעודה נעשתה לכבוד ר' זירא - הרי שהיה מחשיבו כבעל הבית.

[2] כן אמר ר' זירא בשם רב הונא דמן בבל. וכתבו התוס' (בד"ה לא), דיש ליישב הני תרי לישני (ר"ל את סברת ר' יוחנן שבעל הבית בוצע ואורח מברך, וסברת רב הונא שאותו שבוצע הוא המברך). שאם בעל הבית מיסב עמהם - הוא בוצע, ויתן לאורח לברך. וכשאוכלים אנשים בלא בעל הבית, אז הגדול שבהם יבצע והוא עצמו יברך.

[3] תמהו תוס' על פירש"י, שפירש שכשאין זימון אליבא דרב ששת מתחילים מברכה שניה שהיא ברכת הארץ, ומדלג את כל ברכה ראשונה שהיא דאורייתא. ולכן פירשו בענין אחר, והיינו היכא שהפסיק האחד בשביל השנים, עד כמה יש לו להפסיק מאכילתו, לרב נחמן עד שיגמרו לומר נברך וכו' ולענות, ואילו לרב ששת עד שיגמרו גם את הברכה הראשונה.

[4] וזה שאמר בשנים ושלשה, כלומר שיכולים לברך או אחד או שנים או שלשה אנשים כל אחד ברכה אחת - אבל לא יותר. דכיון שברכת הזימון היא עד הזן, א"כ גם כשיש זימון אי אפשר לעשות את ברכת המזון בארבעה אנשים, שאחד יאמר יברך ואחד הזן, דזה כאילו מחלק ברכה אחת לב' אנשים שאין לעשות כן, ולכן מה שאפשר לחלק ברכת המזון הוא הכי הרבה לשלשה אנשים.

[5] דכיון שברכת הזימון היא ברכה בפני עצמה, א"כ אפשר שאחד יאמר נברך ואחד יאמר הזן, ואחד ברכת הארץ ואחד בונה ירושלים, ונמצא שברכת המזון נאמרת אפי' בארבעה אנשים.

[6] שאלת הגמ' היא אליבא דרב ששת, ובאחד שהפסיק לשנים, וזימנו השנים וברכו ופסק להם עד ברכת הזן, והמשיך את אכילתו. כשגמר, היכן הוא מתחיל את ברכתו.

[7] דהיינו שאומר זה היחיד את ברכת הזן, והגם שתמיד יחיד אינו אומר ברכת הזן אלא בזימון - אליבא דרב ששת (לפירש"י), מ"מ זה היחיד שכבר נתחייב בזימון ובברכת הזן, צריך לאומרה.

[8] לשיטתם, המחלוקת כאן היא היכן חוזר המזמן לומר אחרי שענו העונים "ברוך שאכלנו משלו".