[1] כן פירש"י (בד"ה מאי עמא דבר), שנהגו לברך בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות, וע' לעיל (ריש דף מד:) דיש אמוראים דס"ל שלא מברכים נפשות אחרי מים. וכתבו התוס' (בד"ה רבי) שאין שייכת מחלוקת ת"ק ור' טרפון לאחריו, אלא רק לפניו].

[2] כגון שאכלו יחד כהן לוי וישראל, ואכל הכהן תרומה או קדשים והלוי והישראל שהם זרים אכלו חולין, ומבואר שאפילו כשרק אחד יכול לאכול ממאכל השנים - מצטרפים, הגם שאין השנים יכולים לאכול ממאכל האחד - ולא אזלינן בתר הרוב. ולכאורה אין חילוק בין אם המעכב הוא מחמת איסור או מחמת נדר, (וכגון שישבו שלשה ישראלים לאכול יחד, ואחד מהם היה מודר בהנאה לשנים האחרים, אבל השנים היו מותרים בהנאה לשלישי).

[3] וכתבו האחרונים (הובא במ"ב סימן קצ"ו ס"ק ט'), שהמנהג הוא שהגורם לזימון [כגון כאן, הכהן] - הוא זה שמזמן.

[4] ובאו"ח (סימן קצ"ו סעיף ג') הביא המחבר ציור לזה, כגון: שהיו כהנים וזר אוכלים כאחד, והזר אוכל פת עכו"ם, והכהנים אוכלים חלת תרומה ונזהרים מפת עכו"ם, באופן זה אף אחד אינו יכול לאכול מהשני ולכך אין מצטרפים.

[5] וכתבו התוס' הטעם, דכיון שיושבים לאכול יחד דעתם לצרף.

[6] ואינו מצטרף עד שיבוא אצלם.

[7] כן נראה מפשטות הסוגיא שרב אשי חולק לדינא, שאינו מצטרף עד שיבוא אצלם ממש. אולם אפשר לפרש שאינו חולק, וס"ל גם הוא שבשלשה מהני, אלא שעל סברת מר זוטרא שאמר לא שנו אלא בשלשה וכו', בא רב אשי לחלוק ולומר דמסברא נראה להיפך, אולם הדין כרב יוסף שאפשר לזמן בשלשה שיצא אחד מהם וקוראים לו ועונה, וכ"ש שבתשעה שנראים כעשרה שאפשר לעשות כן.