[1] ומדייקים מדלא קאמר "בבקר ובערב" - ש"מ בשעת שכיבה יש לקרוא בשכיבה ממש ובשעת קימה בקימה ממש.

[2] וביאר רב פפא שהדרשא כי "דרך" מה דרך רשות אף כל רשות, והקשתה הגמ' דאולי מיירי דהולך לדבר מצוה ובכל אופן אמרה תורה שיקרא. ותירצה דמזה שכתוב "בשבתך" "ובלכתך" משמע שמיירי שאתה עוסק בשבת דידך ובלכת דידך - ואז אתה חייב, אבל אם אתה עוסק במצוה אתה פטור.

[3] הקשה רש"י (בד"ה ובלכתך), למה צריך עוד פסוק לחתן, הא גם חתן הוא עוסק במצוה. ותירץ, דאינו עוסק ממש במלאכת מצוה, אלא שהוא יש לו טרדה של מחשבת מצוה, ולכך צריך לגבי חתן קרא יתירא.

[4] אכן באופן זה אי אפשר לומר שלא עשה כלום, דהא גם ב"ה מודים שאם החמיר כב"ש וקרא כשהוא מוטה יצא, וכגון כאן בכה"ג שהטה לקרוא. - כן משמע מהתוס'.

[5] הוקשה לתוס' (לפי פירושם בתחילה), דא"כ מה מביא ראיה מר' יוחנן בן החורנית שאמרו לו ב"ש "אם כך הייתה נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך", וכמו שאמרו כן ב"ש על סברת ב"ה, כך ב"ה אומרים על סברת ב"ש, ומה ראיה, הא התם פוסלים ב"ש לעשות כן ולכן אמרו לו "לא קיימת" וכו', משא"כ כאן גם ב"ה מודים שאם היטה וקרא כסברת ב"ש שיצא. ותירצו התוס', דגם שם בסוכה ב"ש רק גזרו שמא ימשך אחר שולחנו, אבל מודים שמעיקר הדין קיים את המצוה, וא"כ גם כאן בק"ש הגם שמודים שיצא בדיעבד, מ"מ כיון שאין נכון לעשות כן - לכך אם עשה כב"ש לב"ה לא עשה כלום.

[6] ולרש"י אסור לקצרן או להאריכן, וחלקו התוס' וס"ל שכן מותר לקצר ולהאריך בהם, ופירשו בענין אחר.

[7] אולם נהגו לומר פסוקים אחר ברכות התורה לחוש לירושלמי.

[8] ברכת יוצר אור לא ברכו, דעדיין לא זרחה החמה ולא נתפשט האור. ומברכים אותה אח"כ - דסדר ברכות אינו מעכב.

[9] תחילה הוכיחה הגמ' מזה שאמר ר"ל "זאת אומרת (מה שאמר - "ברכו ברכה אחת") ברכות אין מעכבות זו את זו", מוכח דמה שלא אמרו - הוא ברכת אהבה רבה, דאי אמרו אהבה רבה, איך דייק מכאן ד"ברכות אין מעכבות זו את זו" - דלמא מה דלא אמר יוצר אור משום שלא הגיע עדיין זמנה. ודחתה הגמ', דלעולם י"ל שאמרו אהבה רבה, ומה שאמר ר"ל "ברכות אין מעכבות זו את זו" - הכוונה שסדר ברכות אינו מעכב.

[10] וזה מה שהזכיר במשנה ברכת כהנים, ואינה ברכת כהנים ממש, שאותה היו אומרים על מדרגות האולם כלפי העם, דהיינו על הדוכן.