[1] דס"ל שואל שלא מדעת גזלן הוא וחייב, ור' יהודה חולק וס"ל שפטור.

[2] באופן זה מודים חכמים לר' יהודה שפטור, וכמובא ברשב"ם ד"ה רבי יהודה וכו', דכיון שלא מדד בה לצורך אחר אלא לצורך הבעלים עדיין הוא ברשות בעלים ומשו"ה פטור על הצלוחית.

[3] רק באופן זה חייב שכל ההנאה היא ללוקח, דכיון שתרעא חריפא ויש הרבה קופצים על המכר, ומחירו קצוץ חשיב בלקיחה זו לוקח גמור או שואל - רשב"ם ד"ה והני מילי.

[4] הנה סברת רבותיו של הרשב"ם, שלרשב"ג ככול שהאדם מוכר יותר צריך לקנח מדותיו פחות, כיון שהכלי מתנקה מעצמו ע"י כל מדידה. ולכן בעל הבית שמוכר הכי פחות, צריך פעם בל' יום, וסיטון שמוכר יותר צריך פעם בי"ב חודש וחנוני שמוכר יותר מסיטון ל"צ בכלל. ולכך רשב"ג לא דיבר בזה במשנה.

[5] וסברתו דכיון של"צ חנוני להטיף ג' טיפות נדבק בכלי טובא, ולכך גם רשב"ג מודה בזה שצריך לקנח פעמים בשבוע.

[6] מה שפשוט בלח שהוא אחד מעשרה מליטרא לעשרה ליטראות, והיינו אחד ממאה, ביאר הרשב"ם בד"ה אחד מעשרה בב' פירושים: א'. שהכרעה טפח היא אחד מאה, וא"כ במקום שאינם מכריעים ונותנים גירומין צריך ליתן אחד ממאה. ב'. דדייקינן ליה מלישנא דמתניתין דקתני אחד לעשרה בלח ולא קתני אחד מעשרה, מוכח דחסורי מחסרא והכי קתני, אחד מעשרה לעשרה. וכן גם פירשו בתד"ה ד"ה אחד. אלא שהקשו על זה ופירשו בשם רשב"א שאין חיוב של גירומין שהוא מה"ת בפחות מעשרה.

[7] והא דאמרינן איזהו מעוות שלא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. תי' ה"ר חיים דאף שלא יוכל לתקן, מ"מ יכול מיהו לעשות מקצת תשובה שציוה הקב"ה לזו העבירה. אולם בגוזל את הרבים אין לו את האפשרות לקיים את התשובה שצוה הקב"ה לזו העבירה, דאינו יכול להשיב הגזילה דלא יודע למי.