[1] וז"ל רש"י שם: ע"פ שנים עדים ולא שיכתבו עדותן באגרת וישלחו לב"ד, והיינו שלמד את דרשת הספרי דמפיהם ולא מפי כתבם כפשוטה.

[2] אולם ר"ת העמיד את זו הדרשא דוקא בעדים שאינם יכולים לדבר שאינם בני הגדת עדות כלל שבהם לא מועילה שליחת עדות, אבל בראויים להגדה ששייכים בגדר עדות יכולים ג"כ לשלוח כתבם.

[3] כתב הרשב"ם ד"ה בקיום וכן בתד"ה קיום, דאף ששנים שדנו דיניהם דין, מ"מ כאן שבאים לקיים את העדות העדים שבשטר בזה צריך דוקא ג', דבשנים אין חילוק ביניהם לבין אלו שחתמו מעליהם בשטר ולא הוספנו כלום.

[4] כן כתבו התוס' שזה הטעם שאמר שם ר"נ זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו, דכיון שלא ייחדם לשם ב"ד בפירוש אלא חלק בפניהם בסתם, נראה שרק לעשות אותם עדים נתכוין ולא ב"ד.

[5] לרבא הוא דוקא כעין המעשה דפרדיסא שהיתה ממושכנת ג' שנים, ואיים המחזיק שאם לא ימכור לו יטעון שלקוחה היא אצלו ואכל בה שני חזקה, אבל בסתם זביני לא מועלת מודעא. ופירש רשב"ם בד"ה לא כתבינן, דממה נפשך אם כפוהו למכור שדה זו יביא עדים שאנסוהו ותיבטל המכירה גם בלי מודעא, ואם אנסוהו למכור שדה סתם ובירר מדעתו איזו, לא חשוב אונס ומודעא באמת לא מבטלת זו המכירה, ולכן ממ"נ אין לרבא מודעא על זביני חוץ מכעין מעשה דפרדיסא. אולם הביא שם הרשב"ם שרב הונא חולק על רבא וס"ל דבכל גווני דזביני מועלת מודעא.

[6] גדר סתמא ראה בטבלא הבאה.

[7] הנה נחלקו רשב"ם ורבינו חננאל [מובא בהרחבה בתד"ה איכא] מהו הסתמא. דלרשב"ם הסתמא הוא שלא אמר להם בפירוש תכתבו בשוק ובחוץ. [ולשיטתו הוקשה לתוס', חדא דפשיטא שזו הנפק"מ בין הלשונות ומה שאלה הגמ' מאי בינייהו. ועוד, דלמסקנא דאמרינן דבסתמא חיישינן ולא מגבינן, א"כ היום איך מגבים מתנות הרי לא אומר להם כתובו בשוקי ובריתא].

ורבינו חננאל מפרש שהסתמא שלא אמר להם תיטמרו, אלא רק אמר להם לא לפרסם, וחשוב עדיין סתמא, כיון שלא אמר להם להטמין וגם לא אמר להם לכתוב בשוק. ובזה המקרה הסיקה הגמ' שחיישינן ולא מגבינן, אולם אם אמר להם רק כתובו ותו לא, גם למסקנא כשר.

[8] וגירסתו בסוגיא, דלא אמר להו תיתבו בשוקי ובבריתא [דאז לא הוי מתנה טמירתא].

[9] וגירסתו בסוגיא, דאמר להו לא תיתבו בשוקא ברא [דרק אז הוי מתנה טמירתא].